11:16. פגישה צפופה. צפצוף תולש אותי מהריכוז. "ואל תשכח שורש סלרי. שיהיה יפה. תודה חמוד". אוקיי, רשמתי. איפה היינו?

23:16. המסך נדלק בדממה. אני מושך את הטלפון בלאות מבין שאריות הסלט. השם של העורך זורח שם, דוקר לי עיניים טרוטות. "תגיד, מה נגמר בסוף עם הריאיון של השר? לא עדכנת אותי. דבר איתי בבוקר". סעמק. מה עכשיו. נכון, אין לחץ. אבל זה כל הקטע - אם זה לא דחוף, אדון עורך, למה להציק?

אני לא מאשים את הצד השני. מה לעשות, עכשיו היא נזכרה, עכשיו הוא חשב על זה. כולם מנסים להוריד את המשימה מהראש, להעביר את הכדור הלאה לפני שיישמט אל תהום המשימות האבודות. אבל השנייה הזאת שבה אתם נזכרתם בזה – היא הרי השנייה הכי פחות נכונה בשבילי. כמעט כל אחד ממאות הוואטסאפים שאנחנו מקבלים במהלך היום מגיע ברגע הלא-מתאים. מרוב ההודעות אנחנו מתעלמים, אחרות נתקלות בטלפון מושתק או הפוך על השולחן, אבל עדיין – כמות ההפרעות הלא-דחופות שאנחנו מתמודדים איתן יכולה להטריף את הדעת.

איכשהו, כל מפתחי האפליקציות הגאונים - שגורמים לאנשים ללכת קילומטרים אחרי יצורים פיקטיביים אבל לא לזכור איך מגיעים לבית של אמא – המפתחים האלה לא נותנים לנו דרך נורמלית להעביר מסר בלי להפריע. לא בוואטסאפ, לא במייל, לא בסמס, לא במסנג'ר של פייסבוק, לא בטלגרם. ואותם, את המפתחים, אני ממש מאשים. כי הם בעצם מאלצים אותנו להפריע אחד לשני בכוונה, שלא לומר בכוונת זדון.

להפריע זה טוב לעסקים

זה היה צריך לעבוד בערך ככה: תפריט קטן שמאפשר לי להגדיר שההודעה שאני שולח עכשיו תתקבל בצד השני רק מחר בתשע בבוקר. או רק כשההוא יגיע לעבודה. או לשלוח מייל אבל בלי שהטלפון יצפצף. שהוא יתגלה לעין רק כשהיא תיכנס לתיבת המייל מרצונה. יש אלף דרכים להגדיר מחדש את הקשר בין משלוח הודעה לבין ההתרעה בצד הנמען. לא יודע, תסדרו משהו. אבל תנו לי לשלוח הודעה בלי לחשוב אלף פעם אם ההוא שם את הטלפון על שקט או לא.

הסיבה פשוטה – הפרעה טובה לעסקים. לעסקים שלהם, כמובן. הודעות והתראות שמפריעות לנו באמצע שאנחנו שקועים במשהו אחר, יעילות יותר בהשגת תגובה. אנחנו להוטים לחזור לדבר שהיינו שקועים בו, אז אנחנו מגיבים מהר כדי לסגור מעגל ולתת מענה להפרעה כדי שתפסיק להפריע לנו מנטאלית. החלונית הקטנה שיורדת מגג המסך עם ההודעה החדשה עושה בדיוק את זה. הנה ההודעה שהתקבלה זה עתה, תרצה לענות לה תכף ומיד בלי לחשוב יותר מדי כדי להוריד אותה מהראש? יש אפילו מחקרים שמראים כשמישהו מבקש מאיתנו משהו בזמן הלא מתאים, הסיכויים שלו לקבל תשובה חיובית עולים – לידיעת כל אלה שמחכים שהבוס יתפנה כדי לבקש העלאת שכר.

איש עייף (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
בטח שקראתי את המייל שלך | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

להיעלב מאפליקציה

לא רק שהחלונית הזאת הופכת את כל ההודעות, גם את הסתמיות שבהן, לקצת יותר דחופות. העובדה שהיא מאפשרת לנו לענות מיד בלי לפתוח את האפליקציה, דוחפת אותנו בעדינות לכיוון הזה. אני מוצא את עצמי מתלבט אם לא לנצל את ההזדמנות לענות מיד, רק כי היא כל כך זמינה ונוחה כבר עכשיו, ואחר כך אני אשכח. ברגע שחושבים על זה שהצד השני יודע שקראת, ההתלבטות נגמרת. נו תענה כבר, מה הבעיה שלך. אף אחד לא מוכן לחכות מול שני וי כחולים. זה מעליב.

וזה, אם תשאלו אותי, טמטום אנושי שאין כדוגמתו. לא רק שאנחנו נדחקים לאינטראקציה מופרזת, לא רק שאנחנו מפריעים אחד לשני בלי הרף – למדנו אפילו להיעלב מיציר כפיה של אפליקציה. כי ב-99% מהמקרים, אין שום דבר דחוף בשיחה ולא יקרה כלום אם התשובה תגיע בעוד שעה או בעוד יומיים. אבל אם אנחנו לא מקבלים "מקליד/ה..." במיידי, אנחנו חוטפים עצבים (אגב, כמה זמן מהחיים שלכם בזבזתם בלבהות ב"מקליד/ה..."? הדבר הזה פשוט מדביק את העיניים שלנו למסך. למות).

מסך סמארטפון עם מוני הודעות SMS ופייסבוק מסנג'ר (צילום: יאיר מור, NEXTER)
אילוסטרציה | צילום: יאיר מור, NEXTER

הפיצ'רים והשיפורים שמפתחי האפליקציות המרושעים נותנים לנו משעבדים אותנו מבפנים. וזה לא מקרה שדווקא הפיתוחים שאנחנו צריכים, משהו שיחזיר לנו שליטה על הקשב שלנו ויצמצם הפרעות – את אלה לא תפגשו מאפדייט לאפדייט. עד שלא יתנו לי את זה, הנוטיפיקיישנס ימשיכו להיות מושתקים, הטלפון על מצב דו-נוט-דיסטרב תמידי, על שקט וגם הפוך. אל תדאגו, זה רק אקמול. אני אחזור גם אליכם בעוד שנייה.