להשיג שעה עם אמילי שריידר בימים של מלחמה זו משימה מורכבת, כמעט כמו להשיג שעה עם בכירי המערכת הצבאית או המדינית בארץ. "ברור שזה מורכב. זו תקופה מורכבת לכולם כרגע", היא אומרת בשיחת זום שהצלחנו לדחוף ללו"ז העמוס שלה, שכולל בין היתר דיווחים מעוטף עזה, ראיונות לתקשורת הזרה ופעילות בהילוך גבוה ברשתות החברתיות. "זה בעיקר מטורף רגשית. אם הייתי מדברת יותר על הדברים שראיתי בקיבוץ בארי הייתי פורצת בבכי. אני שבורת לב, אבל אני גם יודעת שיהיה בסדר. אנחנו מדינה חזקה, ואנחנו נעבור גם את זה".
כבר שנים ששריידר בת ה-32 מתעסקת באקטיביזם פוליטי, וכעיתונאית עצמאית היא מדווחת בעיקר על עוולות שנעשות לקהילות שונות בעולם: החל מהמלחמה באוקראינה, דרך המאבק לשחרור הנשים באיראן ובאפגניסטן, וכלה בפעילות פרו-ישראלית בארץ ובחו"ל. מאז 7 באוקטובר הגבירה שריידר את הפעילות הפרו-ישראלית שלה, והפכה לאחת הפנים המוכרות ברשת בכל הנוגע להסברה. יחד עם בן זוגה, יוסף חדאד – אולי הבולט ביותר בארץ בתחום הזה – הפיצה עשרות סרטונים, שהגיעו למיליוני צפיות בכל רחבי העולם.
"בבוקר 7 באוקטובר התעוררתי מהאזעקות, וכבר היה לי ברור שזה סימן לא טוב", מספרת שריידר. "הרמתי את הטלפון, והיו לי 27 שיחות שלא נענו ממשפחה ומחברים, שכתבו לי בהיסטריה שיש פלישה לישראל. לקח לי רגע להבין שזה לא מטח אחד. התחלתי לראות דיווחים על פיגועים ועל חדירה של מחבלים, ובגלל שאני עוקבת אחרי המון ערוצים פלסטיניים בטלגרם התחלתי לקבל גם את הסרטונים ואת התמונות. הבנתי שאנחנו מתמודדים עם משהו מאוד משמעותי, ודי התחרפנתי. אני זוכרת שישבתי בבית בתל אביב, וחשבתי בפעם הראשונה בחיים מה אני עושה אם טרוריסט מגיע לדלת שלי".
פחדת?
"הייתי על הקצה, בעיקר כי לא ידענו איפה הם ומה הם מתכננים, ולא היה לנו מושג כמה פלשו לישראל. בתוך שעות כבר היו תמונות של פלסטינים שחוגגים בגלל המתקפה סביב גופות ברחובות, וחוסר הכבוד המוחלט לחיי אדם, זה פשוט עשה אותי חולה, ומאז אני מרגישה את אותו הדבר. ראיתי את הסרטון שצה"ל הוציא לעיתונאים וביקרתי בקיבוץ בארי, ותראי, הייתי באושוויץ, וזה ממש גומר, אבל זה היה יותר גרוע. אני יכולה להגיד בפה מלא שאם הם היו יכולים לעשות בבארי את מה שנאצים עשו, הם היו עושים, 100%. זו אכזריות כמעט יצירתית, זה משהו שקשה לתפוס, בעיקר כשאת מהמערב ומסתכלת על האיסלאם הקיצוני".
מה זאת אומרת?
"זה לא האופן שאנשים חושבים במערב. ברור שדאעש, בעיניים מערביות, זה רוע – אבל את לא באמת יודעת מה זה רוע, איך זה נראה כשתינוק נשרף בחיים. ומי יכול לדמיין דבר כזה? והכי מכעיס זה שאנשים מחוץ לישראל מיד מטילים ספק במה שקרה. אני לא יכולה לספור כמה אנשים, גם עיתונאים, סימסו לי אם יש לי תמונות של תינוקות מתים. כשמישהו נמלט ושרד את דאעש למשל, הוא לא מצא את עצמו מול קבוצה של עיתונאים שאומרים לו, 'כן, אבל אתה בטוח? הרי אין ממש ראיות לאונס, אז אתה כנראה רק מנסה להוציא את דאעש רע'. למה כשהרוצח זה דאעש אף אחד לא מעלה על דעתו לדבר ככה, אבל כשהקורבנות ישראלים אז כן? זו צביעות מדהימה בעיניי שחמאס מדווח שצה"ל ירה על בית חולים וכל גופי התקשורת הזרים משתפים את זה מיד, אבל כשאנחנו משתפים צילומים של רצח אזרחים, ילדים ובעלי חיים שחמאס בעצמו צילם, אנשים בעולם אומרים, 'טוב, אין לדעת'".
אבל תגידי, זו לא מלחמה שתוצאותיה ידועות מראש? יש טעם לצאת למלחמת הסברה כשאנחנו כל כך שנואים בעולם?
"ברשתות החברתיות הכל קשור למספרים, אז לנצח במלחמה כנראה לא ננצח. אבל אם מראש לא נהיה שם, נקודת ההתחלה של השיחות תהיה קיצונית יותר. אם לא יהיה קול פרו-ישראלי ברשת, הוויכוח יהיה בין אנטי-ישראל לייט לאנטי-ישראל אקסטרים, אבל אם נבוא ונגיב, אם נראה להם שהמידע ברובו שגוי ונצביע על אנטישמיות, זה יעשה משהו. תראי, ג'יג'י חדיד אף פעם לא תהיה פרו-ישראלית, אבל עשרות המיליונים שעוקבים אחריה ומעריצים אותה – הם אלה שצריכים לדעת למה העמדות שלה בעייתיות. אנשים לא מבינים שמה שנאמר להם לא מדויק, והם האנשים שחשובים. כל אחד מכיר מישהו שיש לו השפעה על אנשים – בכל תעשייה – ואלו האנשים שאנחנו צריכים לשכנע. לא נשכנע את כולם, אבל אם נצליח עם חלק כבר נוכל ליצור שינוי. וכן, זה אפשרי".
במה אנשים מתעסקים בקליפורניה
שריידר לא נולדה עם שרביט ההסברה הישראלית בידה. היא גדלה בבית יהודי-נוצרי בלוס אנג'לס, ובילדותה ונערותה קיוותה לקריירה אחרת לגמרי. "הייתי מחליקת קרח מקצועית", היא צוחקת. "אני יודעת שזה קצת זר לישראלים, אבל גדלתי בקולורדו, בנפרד מהמשפחה שלי".
כבת לבית מעורב, שריידר לא חוותה יותר מדי דת בשגרה שלה, אבל העמדות המשפחתיות היו ברורות לה מגיל צעיר מאוד. "גדלתי בבית מאוד פרו-ישראלי, אבל ממש לא דתי", היא אומרת. "התמיכה שלי בישראל הייתה יותר פוליטית, אבל אז באוניברסיטה התמודדתי לראשונה עם אנטישמיות, וזה מה שהתחיל את הכל".
מה היה שם?
"בכל האוניברסיטאות בארה"ב יש קבוצה פרו-פלסטינית מאוד פעילה ששמה SJP, 'סטודנטים למען צדק בפלסטין'. לאחד הכנסים הבין-לאומיים שלהם בקמפוס הם הביאו את ח'דר עדנאן, טרוריסט ג'יהאדיסט מוסלמי, והם ארגנו 'שבוע אפרטהייד', ובמהלכו הם שמו חומה פיזית ועיצבו אותה עם 'עובדות' על ישראל. לא היו שם עובדות. אני זוכרת שראיתי את הדבר הענק הזה בקמפוס ושאלתי את חברה שלי, 'תגידי, למה האנשים האלה כל כך אובססיביים ליהודים?'. היא ענתה לי שאם ישראל חשובה לי, כדאי לי להצטרף ל-Student Group for Israel, קבוצת סטודנטים שתומכים בישראל. חשבתי לעצמי, 'וואו, כל כך אין לי זמן לזה'. שבוע אחרי זה הייתי בוועד המנהל".
אבל מה, ממש הרגשת לא בנוח ללכת בקמפוס?
"אומנם אני באה מרקע מעורב, אבל בואי נהיה כנות, להם זה לא משנה. לאנטישמיות זה לא משנה, כל יהודי הוא מספיק יהודי בשבילם. הפעולות שלהם היו אנטי-ישראליות, ומאוד מפורשות. היום זה אפילו גרוע יותר כי הם מתביישים פחות. לפחות אז הצלחתי להשעות אותם לשנתיים".
איך?
"בשנה הראשונה שלי הם העבירו סשן על איך להחרים את ישראל, והגעתי. הם לא ידעו מי אני. הם הביאו מישהו שידבר על כמה חשוב להחרים את ישראל, ואז הגיעה מישהי מהמנהיגות של הקהילה היהודית והם זיהו אותה. הם התחילו לצעוק עליה שאסור לה להיות שם – זה כמובן היה לא נכון, כי זה היה אירוע ציבורי. משטרת הקמפוס הגיעה והכריחו אותה לעזוב, זה היה בלגן גדול. כתבתי על זה, כי זה היה מנוגד לנהלים, והאוניברסיטה הייתה חייבת להתנצל לפניה ולהשעות אותם לשנתיים".
אז למעשה משם עלית על המסלול המהיר להסברה?
"זה היה אחד מכמה אירועים משמעותיים, כן. אחרי שסיימתי את האוניברסיטה הלכתי לתואר שני באוניברסיטת תל אביב לתקשורת פוליטית, ואז חזרתי לארה"ב ועבדתי עם StandWithUs. יש להם מטה גם בירושלים וגם בלוס אנג'לס, ואני עשיתי את כל התוכן הדיגיטלי שלהם ב-18 שפות. באותם ימים התחיל מבצע 'צוק איתן', ועבדתי 24 שעות ביממה באזור זמן אחר לגמרי. כתבתי בריפים ב-4 בבוקר והבנתי שזהו, אני חייבת לעשות עליה".
בגלל אזור הזמן?
"זה לא היה רק פרקטי, זה גם היה מאוד רגשי. הייתה תקופה שעשיתי הרבה הלוך-חזור מהארץ לארה"ב, ואני זוכרת שחזרתי לקליפורניה וראיתי במה אנשים מתעסקים וכבר לא יכולתי להזדהות. הרגשתי שאלו אנשים שאין להם בעיות, והם פשוט ממציאים בעיות. אני זוכרת שהייתי שומעת אנשים ואומרת לעצמי, 'אלוהים, לאנשים האלה אין שום בעיה. הבוקר צפיתי בחדשות וראיתי ילדים סורים מרוססים בגז על ידי אסד, ואתם אומרים לי שהבעיה הכי גדולה שלכם בחיים זה שאתם צריכים לחכות חצי שעה כדי לאסוף את הילדים שלכם מבית הספר?'. זו הייתה הנקודה שבה אמרתי לעצמי שאני לא יכולה יותר".
והחלטת לעבור לאזור מלחמה.
"האמת שאני לא יודעת מה יותר גרוע, להיות בישראל בזמן מלחמה או להיות רחוקה מישראל בזמן מלחמה. בכל מקרה את סובלת מרוב הצדדים השליליים – את עדיין מתמודדת עם אנטישמיות, עם הטרדה ברשתות, לפעמים מאבדים חברים במצבים כאלה. הייתי בת 22, ובאתי לגמרי לבד. זה היה מאוד בודד וקשה, וגם השפה – אני יכולה לדבר עברית, אבל את לא רוצה לשמוע את זה. אבל זה נעשה קל יותר, ואם זה לא היה קשה פה, זה היה קשה במקומות אחרים".
כשארה"ב נתנה 6 מיליארד דולר לאיראן ידעתי שאנשים ימותו
במקביל לעבודתה בארגונים פרו-ישראליים, שריידר עוסקת בנושא טעון ומורכב לא פחות – זכויות הנשים באיראן ובאפגניסטן. "אנשים לא תמיד רואים את התמונה הגדולה, או מבינים את המשמעות של ההצבעה שלהם. הרבה אנשים מהשמאל לא היו מרוצים מאופן שבו ביידן התמודד עם אפגניסטן. אז כדאי לאנשים האלה לדעת שההצבעה שלהם נוגעת למשל להאם ישחררו לאיראן 6 מיליארד דולר, אחרי שהם רוצחים נשים, מרססים בגז ילדות בבתי הספר, כולאים מפגינים ושמים נשים במעצר. זה משוגע, וזה חומק לכולם מתחת לרדאר והם יוצאים בלי פגע. המטרה שלי היא לוודא שאנשים לפחות יהיו מודעים. רציתי לעורר מודעות בעיקר במערב למקומות שבהם נשים, נערות ילדות ממש מצויות במשבר ובסכנת חיים".
ומה לגבי היותך ישראלית שמתעסקת בנושא הזה? אילו תגובות קיבלת?
"היו כמה אנשים שאמרו לי, 'איך את יכולה לדבר על זכויות אדם כשישראל עושה ככה וככה', אבל מעולם לא הייתה לי בעיה לומר שאני מסכימה או לא מסכימה עם פעולות מסוימות של ישראל. זה שאנחנו צריכים להשתפר בדברים מסוימים לא אומר שאין משבר באפגניסטן ובאיראן. אני מדברת עם אנשים משם על בסיס יום-יומי, חלק מהחברים הכי טובים שלי משם. עצוב ומורכב לשמוע מה קורה שם".
ואת לא מרגישה איזה קונפליקט בין הישראליות שלך לבין התמיכה בנשות איראן? הרי לדברי המנהיגים שלנו, מדובר באויבת הכי גדולה של ישראל.
"מעולם לא, ואני אגיד לך למה. רוב האיראנים יגידו לך, אולי לא פומבית אבל כן פנים מול פנים – אנחנו באותה סירה. המלחמה שלנו בחמאס והמלחמה של העם האיראני ברפובליקה האיסלאמית – זה בדיוק אותו הדבר. הם ממוקדים בהרס של ישראל, בהרס הערכים של ישראל ובהרס הערכים של המערב לתפיסתם. הם לא מקבלים את חופש הביטוי, שוויון נשים, קהילות להטב"קיות או חופש דת, והערכים האלה חשובים לשמירה על זכויות אדם".
ובכל זאת, איראן.
"תראי, לישראל יש היסטוריה ידידותית עם איראן. זו הייתה אחת המדינות הראשונות שהכירו בנו כמדינה. הקונספט של להיות אויבים זה משהו שהגיע עם המהפכה האיראנית. כמו חמאס, גם לאנשים שמנהלים את המדינה באיראן לא אכפת מהאיראנים, להפך. הם מתעבים אותם. עבורם הם כלים במשחק שיכולים לספק להם כסף, שאפשר לשלוט בהם, שיכולים לשמש מגן אנושי. כשהעם עומד על הזכויות שלו ועל מה שמגיע לו המשטר יוצא נגדם, בדיוק כמו חמאס. אגב, יש המון קהילות איראניות בעולם שהצטרפו להפגנות פרו-ישראליות בכל העולם. מעולם לא ראיתי קבוצה של אנשים כל כך מלאי תשוקה למצב של ישראל, וההסבר היחיד לזה הוא שהם יודעים למה אנחנו נלחמים. גם העם באיראן וגם העם בישראל מבינים שחייבים לשנות את השיטה".
אז מה הפתרון?
"ברור שמה שעבד או נעשה עד עכשיו פשוט לא עובד. אנחנו לא יכולים לחיות במציאות שבה 3,000 מחבלי חמאס פלשו לישראל וירו באנשים בבתים שלהם. כשארה"ב שחררה 6 מיליארד דולר לאיראן ידעתי שעוד אנשים ימותו. לא ידעתי איך, מה הם יעשו וכמה זמן זה ייקח, אבל ידעתי שזה יקרה. זה מה שקורה כשמאפשרים רוע. אנחנו יודעים שהכסף הזה מממן פעילות טרור, אם זה כלפינו בישראל ואם זה כלפי מוסלמים אחרים, באופן אירוני, במזרח התיכון. זה מה שהמשטר האיראני עושה בכל העולם".
הוא יודע איך להתווכח, אני מכבדת את זה
כמו ישראלים רבים, מאז בוקר 7 באוקטובר מתעסקת שריידר בהסברה מסביב לשעון. "אם לפני כן הייתי עושה שני סרטונים בשבוע, היום זה ממש על בסיס יום-יומי", היא אומרת. מדי ערב היא חוזרת לדירתה בתל אביב, שם היא מתגוררת עם בן זוגה ב-3 וחצי השנים האחרונות, יוסף חדאד, שהפך גם הוא לנסיך ההסברה הלאומי. "אני הייתי במעגלים של אנשים שעושים הסברה בקהילה היהודית, וגם הוא, אז הכרנו מלפני כן והיינו בכמה קבוצות וואטסאפ יחד", היא מספרת. "עשיתי האפי האוור שבועי עם אנשי מקצוע מהשדה, והזמנתי אותו לאחת הפגישות. האמת היא שידעתי שיש לו עמותה ובכלל רציתי אותו כלקוח, בכלל לא ניסיתי להתחיל איתו, ובפגישה הראשונה הוא דיבר על זה שאין לו שום תקציב, ואני הייתי כזה 'אה, או-קיי'. חשבתי שהוא חמוד, אבל בהתחלה בכלל חשבתי שהוא בעניין של חברה שלי".
ואת, מהרגע הראשון ידעת שזה זה?
"בפגישה השלישית או הרביעית התחלתי להיות בעניין שלו, והאמת שזה מצחיק. יוסף מקסים ונראה טוב, אבל זו לא הסיבה שחיבבתי אותו. אני ממש טובה בדיבייטים, הייתי במועדון דיבייטים, אני מתה על זה ואני גם ממש תחרותית. אז התחלנו לדבר על משהו, כבר לא זוכרת על מה, והתחלנו להתווכח והתווכחנו והתווכחנו, ואז חשבתי לעצמי, 'וואו, אני מחבבת את הבחור הזה. הוא יודע איך להתווכח, אני מכבדת את זה'. הפכנו להיות ידידים והתחלנו לבלות, ואז הלכנו לארוחת ערב והוא דיבר על האנשים שהוא הכי מעריך. פתאום הוא אומר 'את מרגרט תאצ'ר', שהיא כאילו... אני מתה עליה. באותו רגע שאלתי אותו אם מישהו אמר לו שאני אוהבת אותה, אם הוא מנסה להרשים אותי, והוא היה כזה, 'לא, למה את מתכוונת?'. הבנתי שהוא שונה. אז הפכנו לזוג, ואחר כך התחילה הקורונה, והיה ברור לנו שאו שלא נתראה לעולם, או שאנחנו נכנסים לבידוד יחד. נכנסנו לבידוד, התאהבנו לגמרי ואנחנו עדיין מאוהבים".
ומאורסים. גם זה היה בזמן מלחמה.
"כן, ב'שומר החומות'. האמת שהוא רצה להציע שבוע לפני זה, כשהיינו בארה"ב, אבל הוא רצה לעשות את זה מצולם וזה לא הסתדר. הטבעת הייתה איתו כל הזמן והוא חזר איתה לארץ. כשהתחיל המבצע הוא נסע לעוטף עזה לצלם משהו, ואמרתי לו שאבוא איתו כי רציתי לצלם משהו לעצמי. הוא ידע שהוא הולך להציע לי, אבל אני לא. הוא לקח אותי הצדה עם הצלם ואמר שהם רוצים לראיין אותי, כדוברת אנגלית, על החיים בישראל תחת איום הרקטות או משהו כזה. הוא התחיל את הריאיון ואמר, 'אז אנחנו פה בגבול עזה', ואז הוא ירד על ברך אחת והמשיך 'אמרתי לך שאני אעשה את זה בזמן הכי לא צפוי'. אני הייתי בשוק, לא דיברתי איזה ארבע דקות. והחתונה בוודאות תהיה. זה רק עניין של זמן".
ואיך הימים האלה בשבילכם? שניכם עובדים 24/7.
"יש לנו מזל שיש דברים שאנחנו עושים ביחד. המלחמה הוסיפה המון סטרס לכל הזוגות שאני מכירה, אבל זה כן מראה לנו כמה אנחנו אוהבים ומכבדים אחד את השני, מקצועית ואישית. כשאת אוהבת מישהו והוא המשפחה שלך והוא בעדיפות הראשונה, מפנים זמן. כך או כך מפנים זמן. זה יכול להיות 20 דקות בלי טלפונים לארוחת ערב מהירה, וזה יכול להיות אחה"צ בפארק, וזה ממש חשוב, בעיקר בזמנים כמו עכשיו".
בשבועות האחרונים שריידר מתראיינת לגופי תקשורת זרים, פונה ברשתות החברתיות לדמויות מפתח בקהילה הפרו-פלסטינית, עושה בדיקת עובדות ובפועל יוצרת יותר השפעה ממשרדי ממשלה רבים – מאוד מתוקצבים ולא מאוד אפקטיביים. "ההסברה של ישראל כן השתפרה, אבל אני חושבת שאנחנו חייבים להיות יותר תגובתיים. אני מרגישה בנוח עם רוב הפעולות של מדינת ישראל ביחס למה שהכרחי להגנה שלנו, אבל זה לא תמיד מוסבר טוב. אנחנו חייבים לדעת להסביר למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים".
היו לך מחשבות על פוליטיקה?
"ברור שחשבתי על זה, אבל זו לא התוכנית שלי, בכלל לא. אני פתוחה להמון כיוונים. אני אוהבת את החברה שלי, ואני אוהבת לעזור לאנשים לדבר ולתקשר טוב יותר ברשתות החברתיות. אני גם אוהבת את התקשורת המסורתית, אז אולי אעשה משהו בכיוון הזה, אבל המטרה שלי היום, אם הייתי צריכה לסכם אותה, היא לקדם ליברליות במובן הקלאסי שלה כמה שיותר. אני חושבת שזה משהו שכרגע נמצא במתקפה, לא רק בסכסוך הישראלי–פלסטיני, אלא גם בעלייה של כוחות טוטליטריים בסין ובאיראן למשל. אנטי-דמוקרטיות תמיד מולידה אלימות, וזה משהו שאני לא יכולה לקבל. זה רלוונטי לישראל, אבל רלוונטי גם לעולם כולו ובעיקר לעולם דובר האנגלית. יש לנו פריווילגיה לחיות במדינות דמוקרטיות, והרבה אנשים לא קולטים כמה חשוב להילחם על זה. אז זו המלחמה שלי".
צילום עופר חן | איפור: קרן אדרי | שיער: אריאל דרימר