אילו קרבות מרתקים. בתי המלון בישראל נגד אייר בי.אן.בי. אובר נגד משרד התחבורה. המשרד לבטחון פנים נגד פייסבוק. 

לנו, האזרחים והמשתמשים, לא תמיד ברור באיזה צד אנחנו. ממשלת ישראל או גוגל? ראש העיר או פייסבוק? משרד התיירות או אייר בי.אן.בי? בברצלונה, בברלין, בפריז ובערים רבות בעולם מנסים להילחם עכשיו באייר בי.אן.בי, אחרי שזה כבר שינה פרצופה של העיר ואת תעשיית התיירות שלה. דוקא בישראל מחזיק שר התיירות יריב לוין מדיניות אחרת, אבל מאוזנת ושקולה שמעודדת שימוש והשכרה באייר בי.אן.בי. אירופה וישראל נמצאות במלחמות מול גוגל ופייסבוק על מדיניות חופש ביטוי ומיסוי בינלאומי.

מפת תל אביב ראשית (צילום: שאטרסטוק, עיבוד: סטודיו מאקו)
מלונות. מלונות בכל מקום | צילום: שאטרסטוק, עיבוד: סטודיו מאקו

הקרבות האלה זה כנראה הכי טוב שאנחנו יכולים לצפות לו. זה לא ישתנה. הבעיה היא שבהרבה מקרים אין מלחמה בכלל – הרגולטור, השלטון, מנמנם בחמימות הבירוקרטית, ותאגידי הטכנולוגיה הזריזים משנים לו את העולם לפני שהוא מספיק להתעורר.

רק שעכשיו קרה ההיפך, וזה מרתק.

מיליוני לונדונים התעוררו בוקר אחד לפני שבועיים, כשאין להם מושג איך יגיעו לעבודה. העירייה החליטה בבת אחת לזרוק מהעיר את אובר, אפליקציית שיתוף הנסיעות שבעצם מתפקדת כמו גט (טקסי), ואחראית למיליוני נסיעות בעיר ומפעילה 40 אלף נהגים. בום.

זוכרים את המפה בעל פה

אובר היתה בטוחה שההתנגדות שספגה לאורך השנים שבה פעלה בלונדון ושינתה את התחבורה הציבורית בה, היא רעש רקע טבעי לשינויים החשובים שהיא מחוללת. נהגי המוניות השחורות נפגעו מזה שכל אחד יכול לקחת את האוטו הפרטי שלו ולהתחרות בהם. זו לא רק פגיעה כלכלית כואבת, אלא גם פגיעה באגו: מסלול ההכשרה של נהג מונית בלונדון נחשב למורכב בעולם, והוא כולל חמש שנים של למידה. נהג מונית לונדוני צריך לזכור את כל מפת המטרופולין העצום הזה בעל פה, ובבחינה הוא אמור לתפקד כווייז אנושי. הם עושים את זה כמעט 500 שנה. "תאר לי בעל פה את הדרך הטובה ביותר מצ'ארינג קרוס הוספיטל במערב לוויט הארט ליין בצפון". בינתיים המציאו את הווייז הלא-אנושי ואחר כך את נהג המונית שהוא לא נהג מונית, והם נשארו עם כלום ביד.

האנדרגראונד בלונדון (צילום: sematadesign, Shutterstock)
אנדרגראונד לונדון | צילום: sematadesign, Shutterstock

הם יכולים לצעוק, כנראה חשבו באובר, אבל אלה הקולות של מוכרי הקרח שצועקים על המקררים הראשונים. אלה הלודיטים שוברים מכונות אריגה. מבחינת אובר, העתיד של התחבורה בכלל שייך לה. אבל אירופאים, כמו אירופאים, מתעבים את התאגידים האמריקאיים הענקיים שמתנפלים על היבשת שלהם, משנים לה את החוקים ובולעים את מה שנשאר.

העלבון של נהגי הבלאק-קאבס הוא לא מה שגרם לעיריית לונדון לחסום את אובר. העלבון שאובר האכילה את עיריית לונדון עצמה ואת רשויות התחבורה - כן. היא גרמה להם להרגיש את מה שהרגישו הנהגים. היא עקפה אותם והתחמקה מהפקחים שלהם בתרגילים מפוקפקים, ולהם נמאס.

הון ושלטון נלחמו זה בזה לאורך כל ההיסטוריה. הטכנולוגיה מייצרת להם מלחמות חדשות וחזיתות חדשות מדי יום. אבירי הטכנולוגיה תוקפים ראשונים, מגדירים את החזית, משנים את המציאות, הרשויות מדדות אחריהם ומנסות להבין מה קרה ואיך להתמודד. שלא תטעו: אני רוצה את אובר ואייר-בי.אן.בי ושאר קטרי המהפכה חצופים, אגרסיביים ונועזים - אבל יותר בפיתוח טכנולוגיה ומודלים עסקיים חדשניים, ופחות במעקפים של הרשויות במטרה להשתחל לכיס של האזרח. השלטון הוא הנציג שלנו. הוא צריך להציב קווים בעולם חדש ולא מוכר ולשמור על האינטרס שלנו. השלטון והחברות חייבים ללמוד לעבוד יחד ומהר, כדי ולהתמודד עם חדשנות היטב ולשלב אותה נכון בחיים שלנו.

טאקט יציל ממוות

מדהים איזה מקום יש לרגשות בעולם כל כך קר ומנוכר של טכנולוגיה, כסף ועוצמה. ההודעה שפרסם מנכ"ל אובר החדש בעיתוני לונדון בתגובה להחלטה לא אמרה יותר מדי, אבל אמרה הכל. הרברבנות הילדותית והמתנשאת של המנכ"ל הקודם של אובר, טראביס קלאניק הנאלח והכוחני, פינתה את מקומה לטובת "טקסטים צנועים, זהירים ומלאי טאקט" של המנכ"ל החדש, דארה חוסרושאני.

מי חשב שזה מה שאולי יציל חברת מוניות אינטרנטית. טאקט. ראש עיריית לונדון, סאדיק קאן, הודיע שהוא מקבל את ההתנצלות, וכי יעודד דיאלוג מחודש בין העירייה ובין החברה. "הלוואי שהם היו מתנהגים ככה עד עכשיו", אמר קאן. "היהירות שבה חברות גדולות עם המון לקוחות מרשות לעצמן לא לשחק לפי הכללים שגויה".

זה לא אומר שאובר הפכה להיות נשות הדסה. היא עתרה לבית המשפט נגד העירייה ומנסה להפוך את ההחלטה, כדי לשמור על מעמדה ועל 40 אלף הנהגים שלה, שגם הם מלאי תלונות על האגרסיביות של החברה כלפיהם. יותר מ-840 אלף מנוסעי לונדון כבר הוחתמו על עצומה שיזמה אובר, וקוראת לא לפגוע בה. וכנראה שזה מה שישנה בסוף. שיש הרבה היגיון בבסיס הרעיון: לחבר מכוניות שלא עובדות עם אנשים שלא עובדים ונוסעים שצריכים להגיע. ואת זה גם אנחנו צריכים פה בישראל, ודחוף. השאלה, כרגיל, היא רק איך, ומתי.