אז מתי גיליתם מי הזמר המפורסם? כבר ברביעי בערב? ברביעי בלילה, כשקראתם בבלוג הרכילות ההוא? או שהתעוררתם רק בחמישי לרצף הדאחקות בפיד? "מדהים שעד עכשיו מגיעים סמסים שתוהים מי הזמר המפורסם", צייצה העיתונאית גלית פורת כמה שעות אחרי שהשמועות החלו, ובעצם חשפה את מה שכולנו מרגישים מול הפתטיות של הדרישה לא לפרסם.

לפי השמועות, העדכון החם שמסתובב ברשת – תחזיקו חזק – הוא הציטוט מהבקשה שהגישה המשטרה לשופט, שיוציא צו איסור פרסום. אתם מבינים? תיאור הפרשה, שבעזרתו ניסתה המשטרה לשכנע את בית המשפט בחומרתה ובנחיצות של צו איסור פרסום – הוא כל כך חזק, שהוא בעצמו מסתובב ומפר את הצו המבוקש. למה בכלל ביקשה המשטרה מבית המשפט שיוציא צו איסור פרסום על שמו? מה, הם לא יודעים שכל מי שקשור איכשהו לסיפור, כולל אחותו והשכנה, יידע הכל בתוך שעה? ואיפה השופט שיגיד לשוטר, חביבי, עזוב אותך משטויות, אנחנו ב-2013, אין יותר צווי איסור פרסום?

כבר אין שום איסור בצו איסור פרסום. הוא רק נקודת ההזנקה למירוץ אחר הסיפור המלא, הפרטים, השמות והצילומים הסלולריים. מי שיודע – מפטפט בנחת, כי הכל ממילא ידלוף. יהיו שם בטח כמה פרטים לא מדויקים, אבל הם יתוקנו תוך כדי תנועה. ויותר מכולם, העיתונאים שעובדים בכלי התקשורת הממוסדים ונאלצים לשמור על הפה בשידור, משתמשים בוואטסאפ, בטוויטר ובפייסבוק כדי להראות לברנז'ה שלהם מתחת לשולחן שבעצם הם כן יודעים. שובבים שכמותם.

צנזורה
ששש.... | צילום: אילוסטרציה, Thinkstock

"שכולכם תוכלו ליהנות"

יש הרבה סיבות מוצדקות למניעת הפרסום: הגיוני לשמור על שמו של המפורסם – או של כל אחד - כל עוד לא הוגש נגדו כתב אישום ולא הורשע. מגיע לו לשמור על שמו הטוב. אבל מה אם הוא בעצמו מגיב בפייסבוק: "אני רואה את רצח האופי שעושים לי, הכל בסדר אצלי ברוך השם. אני עובד, מופיע ומבלה ומכין לכם מופע חורף שכולכם תוכלו ליהנות. אוהב את כולכם ובעזרת השם נתראה רק בשמחות ובהופעות"?

קטינים וקטינות שמעורבים בכל סוג של מעשה פלילי, ולא משנה איזו מעורבות, חייבים להישאר אנונימיים כדי להגן עליהם. זה ברור. אבל מה אם הם בעצמם התרברבו בקשריהם עם המפורסמים, נניח, באינסטגרם שלהם? כמה אנונימיים הם כבר יכולים להיות? (למרות השמועות, ככל הידוע זה לא קרה במקרה הזה).

כבוד השופט מתבקש לפתוח לו פייסבוק

צו איסור הפרסום מת מזמן. גווייתו מרקיבה עוד מפרשת הבר-נוער בקיץ האחרון (זוכרים? הצו שבוטל והוחזר על כנו אחרי שהידיעות כבר פורסמו), וגם מפרשת השופט שהכה את ילדיו בחורף שעבר (גוגל זיהה את התמונה המקורית מאחורי הטשטוש), מפרשות האסיר איקס וענת קם (שפורסמו בבלוגים בחו"ל), ומפרשת העיתונאי החשוד באונס (גוגל משלים את שמו אוטומטית עם החשדות שכבר בוטלו). במקרים רבים, צו איסור הפרסום, או הצנזורה, דווקא מייצרים חרושת שמועות ומאיצים את הפרסום בקרב הנוגעים בעניין – במקום למנוע אותו (ועל זה כתבתי כאן).

בשנים האחרונות הוציאו בתי המשפט אינסוף צווים אוויליים כאלה, ובמקביל, היכולת לאכוף אותם ירדה כמעט לאפס. אבל זה דווקא קל: כמעט כל מי שמפרסם בישראל מידע אסור עושה את זה בשם מלא. הבעיה זו הכמות: בכל משטרת ישראל אין מספיק שוטרים כדי לרדוף אחרי כל כותב של כל סטטוס או קומנט וכל מי שעשה לייק לאיזה מם של רני רהב.

אז מה עושים? קודם כל, מוציאים פחות צווי איסור פרסום. הרבה פחות צווים. גם אם זה אומר לשנות את החוק. ומצד שני – אם כבר יש צו איסור פרסום, אוכפים אותו באמת. גם ברשתות החברתיות. האינטרנט הוא כבר מזמן לא קשקוש שולי לצד החיים האמיתיים. הוא החיים עצמם. וחוק שלא חל בו, לא חל בחיים, ומוטב לבטלו. הכי גרוע זה חוק-דאחקה.

ואולי עוד מילה: הטכנולוגיה רצה מהר, רק החוק נשאר תקוע בסיקסטיז. האיטיות והתלישות של המחוקקים, השופטים והשוטרים פשוט מסוכנת. זה שאתם שם למעלה עוד לא למדתם לעשות לוגאין לא הופך אתכם למכובדים, אלא למנותקים ופתטיים – בדיוק כמו החוק שאתם מתיימרים לייצג.

בשבוע שעבר: עין לציון לא צופיה

לכל הטורים של דרור גלוברמן

לכל כתבות המגזין