ביפ ביפ. כמה זמן אתם מסוגלים להחזיק עד שתבדקו מה זה היה בטלפון? שתי שניות? חמש? בנהיגה, בפגישה, בישיבה, בהרצאה, לא משנה מתי ועם מי. כל זיק של צפצוף או רמץ-הבהוב שואב מאיתנו מיד את כל השליטה העצמית ותשומת הלב, ולא משנה היכן היתה נתונה עד אותו רגע. למה בעצם? למה כל התראה נדחפת דוך למקום הראשון? דוחקת הצידה כל דבר שאנחנו עושים, מקדימה כמעט כל אדם שאנחנו נמצאים איתו - שגם הוא, באנחת רווחה חרישית, מתפנה לחטט בערימת הנוטיפייקשנס שלו.
התשובה נמצאת בתרכובת שטנית שנולדה כמעט באקראי בין המוח שלנו ובין המכשיר הזה. ההתראה הזו ממגנטת אותנו, ועד שלא נפתור את התעלומה ונראה מה יש בפנים – מה תוכן ההתראה - לא תהיה לנו מנוחה. זו מטריד אותנו כמו משימה שלא טופלה, ולא פחות – כמו מנת סם שמחכה לנו. וכמו שמספיק להניח מנת סם ליד מכור כדי לדעת שהוא ייקח אותה מיד – ככה אין כוח בעולם שיפריד בינינו לבין צריכת תוכן הסמס, הוואטסאפ או הנוטיפייקשן. השליטה ממש לא בידיים שלנו. בכל מה שקשור לצריכת תוכן וניהול התראות - אנחנו זומבים. אפילו ה-NSA לעג לנו במצגת פנימית שנחשפה לא מזמן: "מי ידע ב-1984 שהאייפון יהיה האח הגדול ושהזומבים יהיו לקוחות משלמים"?
סם ושמו דופמין
זה מתחיל מאותה סיבה שגרמה דווקא לבן-האדם החלש והאינפנטיל להשתלט על כדור הארץ, ולא ההיפופוטם או הדולפין, למרות שהם חזקים יותר ובוגרים יותר נפשית. זה קרה משום אנחנו לומדים טוב יותר, ואנחנו עושים את זה כי המוח שלנו מפצה אותנו על הלימוד הזה בתחושה של סיפוק. מנות קטנות של מידע משמחות את המוח שלנו במיוחד (140 תווים בטוויטר? 70 תווים בסמס? מושלם), אבל הוא גם זה שולח אותנו מיד לרצות עוד מזה.
לסם הזה קוראים דופמין. זהו הורמון של סיפוק שהמוח משחרר לנו דם בכל מיני סיטואציות, אחת העיקריות היא צריכה של מנת המידע קטנה. הדופמין עושה לנו נעים, ומשדל אותנו לעשות עוד משהו – לחפש עוד קצת מידע.
הכי מספקת: רכילות
איזה מידע? בדיוק מהסוג שמגיע בוואטסאפ: קצת רכילות על המשפחה, החברים או על האנשים שעובדים איתנו. המוח שלנו מת על זה. הדופמין משתולל. יאמי, תן לי עוד. אבל רגע, תגידו, הרי לא כל פעם מגיעה אינפורמציה מספקת על ההיא שמתגרשת. לפעמים אלה הודעות לא משמחות בכלל (אתה מפוטר), או סתם הודעות משעממות (מישהו אחר מפוטר).
אז זהו, שדווקא אי הידיעה מה צפוי לנו – הרגע הזה שבין הביפ לבין פתיחת ההודעה, הסקרנות מה יש בדיוק בשורה שנדחקה לתוך המסך - זה מה שמגביר עוד יותר את התלות שלנו במכשיר. אי הודאות רק מבטיחה שאנחנו נהיה חייבים להיענות מיד, בלי שום שיהוי. האם הביפ הזה שנכנס עכשיו מבטיח לי עוד מנת דופמין או לא? תגידו לי עכשיו.
הסיפור שאנחנו לא מספרים לעצמנו
כמו כל מכור, אנחנו בהכחשה. אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו נחוצים מאוד למישהו אחר – לילד בגן, לבוסית בעבודה. שהזמינות שלנו חשובה, שאנחנו חשובים. שאנחנו נורא יעילים בעזרת הטלפון הזה ושהוא מקדם אותנו בחיים. אבל כל אלה תירוצים. יש מעט מאוד אנשים שדיני נפשות תלויים בכמה שניות ייקח להם לענות לטלפון. אבל אנחנו, אתם ואני, לא יקרה כלום אם נענה בעוד רבע שעה. אם העולם יקרוס - לא יקראו דווקא לנו להציל אותו. אנחנו לא באטמן. אנחנו אנשים קטנים וחלשים שהתמכרו למוצרים ערמומיים ומרושעים של חברות מסחריות, ואין להם מספיק שכל להבין את זה, גם לא כשהחיים שלהם תלויים בזה.