נאס מערבב עם האצבע את הסוכר בקפה שלו. הוא לא מתעכב על זוטות כמו כפיות. אנחנו יושבים בבית קפה במרכז קניות בשוהם, אחד היישובים הרדומים ביותר בישראל, אבל האדם שמולי הוא אחד האנשים הכי ערים שפגשתי מימי. הוא מדבר בקצב מהיר באנגלית הרווארדית, מדלג מדי פעם לעברית, ובעיקר שופע אנרגיה, רעיונות וחיוביוּת.
"לא! אני שונא חיוביות! תרשמי את זה בבקשה", הוא צוחק, "מה שמניע אותי זה אגואיזם – הרצון לשפר את החיים שלי ולתעד אותם – אבל התוצאה היא לא אגואיסטית. אני עושה דברים מעניינים ופוגש אנשים מעניינים, לא מטיף לצופים ולא אומר להם 'תתפטרו ותטיילו', אבל מקבל הודעות מאנשים שעוזבים בעקבותיי את החיים המעיקים שלהם. מישהו אפילו סיפר לי שהוא כבר שקל להתאבד, ואחרי צפייה בסרטונים שלי החליט לצאת למסע".
הסרטונים שעליהם מדבר נאס, או בשמו האמיתי נוסיר יאסין, מתעדים מדי יום (ולאחרונה פעמיים ביום) את הפיכתו מאיש הייטק משועמם לאזרח העולם. עד היום הוא צילם ב-27 מדינות שונות מאות סרטונים תזזיתיים וערוכים היטב, שרובם נמשכים דקה בלבד, ובחודשים האחרונים נהפכו להצלחה ויראלית. שנה אחרי שעלה לפייסבוק העמוד שלו, Nas Daily, יש לו כבר יותר מחצי מיליון עוקבים ויותר מ-80 מיליון צפיות – סטטיסטיקה שהופכת אותו, בגיל 25, לאחד הבלוגרים המצליחים ביותר שיצאו מישראל.
יש סיכוי לא רע שגם אתם נחשפתם אליו. לפני שבוע וחצי, קצת אחרי שנחת לביקור מולדת בארץ, הוא העלה את הסרטון "עד כמה ישראל יקרה?". על רקע צילומים מרחבי תל אביב הוא אומר בזעזוע: "ארוחת מקדונלד'ס עולה כאן 14 דולר! המחירים כאן הם כמו במנהטן, אבל המשכורות הן כמו בדטרויט!". יותר מ-700 אלף צפיות רשם הסרטון הזה ו-5,000 איש שיתפו אותו, כולל הרבה מאוד ישראלים מתוסכלים, והוא הפך במהירות לאייטם חדשותי.
הסרטון הפופולרי ביותר של נאס עד היום הוא "עד כמה תאילנד זולה?", תמונת מראה של הווידאו על יוקר המחיה בתל אביב, שמודבק בראש העמוד שלו וזכה ל-25 מיליון צפיות. סרטונים אחרים עוסקים פחות בכלכלה ויותר בחיי היום יום: בין היתר הוא בודק את חיי הלילה של סיאול, מציג דו-קיו ם בניו יורק, שט על יאכטה ביוון, מנסה לחיות חינם בפיליפינים ("המדינה האהובה עלי. קיבלתי שם המון תשומת לב ואני אוהב תשומת לב"), ואפילו קופץ לצפון קוריאה, משווה אותה לדרום קוריאה ומנסה למתוח עליה ביקורת בלי להיעצר ("רציתי להגיע למדינה משוגעת. היה ברור שמשקרים לנו שם").
הקסם של הסרטונים לא בא לידי ביטוי רק בעריכה המהירה או בהגשה המדויקת. הם שונים מאלפי סרטוני תיירות שמראים נופים ואטרקציות, ומאלפי סרטונים פוליטיים לוחמניים, לא רק במיזוג בין שני הז'אנרים – אלא גם בגישה האנושית של נאס. בפיליפינים הוא חילק 1,000 המבורגרים לעניים שחיים על הר זבל וארגן מסיבה לכפר שלם, בסרביה הוא ליהטט בין פוליטיקה לדרינקים עם מקומיים, ובכל מקום הוא התחמק מאתרי החובה של מדריכי התיירים ופשוט שמע מה יש לתושבים לספר. גם כשהוא נוגע בנושאים קשים הוא עושה את זה בחיוך, בחיבה, ועם הרבה אנשים שמחייכים וצועקים "ייאי!". זה עשוי להיראות קצת שטחי, פשטני או מלוקק, אבל קשה להתנגד לאהבת האדם האינסופית הזאת.
ואז הבנתי שהזמן שלי הולך ואוזל
בכל הסרטונים שלו, וגם בפגישה בינינו, נאס לובש את אותה החולצה. מצויר עליה פס טעינה, ש-32 אחוזים ממנו כבר התמלאו, והיא מתמצתת את הסיפור שהפך אותו למי שהוא היום. הוא למד כלכלה ומדעי המחשב בהרווארד, תלמיד טוב שהולך בתלם, ואז החזיק במשך שנה וחצי בג'וב חלומי לכאורה: מהנדס בפייפאל, ענקית התשלומים ברשת. מבחינתו זה היה סיוט.
"הייתי בוהה במסכים ומדבר עם מכונות שמונה שעות ביום", הוא נזכר, "הרווחתי עשרת אלפים דולר בחודש וגרתי במנהטן בבניין עם דורמן בכניסה, אבל עשיתי דברים שלא עניינו אותי ועשיתי אותם בחלק הכי טוב של היום. יום אחד ערכתי חישוב: אם בממוצע הגברים האמריקאים חיים עד גיל 76, ואני בן 24, זה אומר שאזלו לי 32 אחוז מהחיים. הייתי מקבל תלוש שכר כל שבועיים, מסתכל עליו ואומר לעצמי: 'ברור שהזמן שלי שווה יותר מזה'. רציתי את הכסף, את האפשרות להישאר בארה"ב ואת החברה הגדולה, אבל לא רציתי את העבודה הזאת. בסוף התפטרתי, ויום אחר כך צילמתי את הסרטון הראשון של נאס דיילי".
איך בכלל הגעת לתחום הזה?
"ב-2014 נסעתי לשלושה חודשים לטיול של אחרי הלימודים ב-11 מדינות. אני שונא לנסוע בלי מטרה, לראות בניינים ולשתות. זה חרא תיירותי, הרי כשאתה חי בניו יורק אתה לא הולך לראות את פסל החירות. אני גם שונא שאנשים חולקים תמונות מהטיולים שלהם, זה לא מעניין אף אחד. ואז קפץ לי רעיון: לצלם אנשים שאני פוגש פותרים יחד קוביה הונגרית. נהניתי מאוד וזאת היתה הצלחה גדולה, יותר מ-600 אלף צפיות. אנשים עדיין מדברים איתי על הסרטון הזה. אמרתי לעצמי שאני רוצה לעשות עוד".
זה לא מטורף, לעשות כל יום וידאו?
"יש סיפור על פרופסור אחד שחילק את התלמידים שלו לשתי קבוצות, וביקש מכל קבוצה ליצור ב-45 דקות את האגרטל הכי טוב שהם יכולים. קבוצה א' עבדה על אגרטל אחד, וקבוצה ב' היתה צריכה ליצור כמה שיותר אגרטלים ולבחור את הטוב מביניהם. קבוצה ב' ניצחה, כי היא למדה מהטעויות של עצמה. אם אני אשקיע חודשיים בווידאו אחד אני לא אלמד לעשות סרטונים. זאת גישה מאוד מיליטנטית, אבל היא היחידה שעובדת".
מה שעוד יותר מטורף הוא שאתה מנסה לטפל בדקה בנושאים מאוד מורכבים.
"אני כן מנסה להעמיק: לפעמים אני חושב ארבע שעות על התסריט, על המילים המדויקות. אני פשוט מאמין שאם אהיה עמוק או דוקומנטרי מדי אף אחד לא יקשיב, ואם העץ נופל ביער ואיש לא שמע – מבחינתי הוא לא נפל".
ההורים אמרו: "מה אתה עושה, תחזור לעבודה"
במקור נאס תכנן להשקיע בפרויקט הווידאו 60 יום, ואז לחזור לעולם ההייטק. בפועל הוא יסגור בקרוב שנה שבה כבר צילם יותר מ-330 סרטונים. בסרטון ה-319 הוא נחת בישראל, המקום שעזב לפני שש שנים, ושכלפיו יש לו רגשות מעורבים ומורכבים.
הוא נולד ביישוב עראבה שבגליל למשפחה ממעמד הביניים, שמקדשת את ההשכלה וההתמקצעות. אביו זיאד עובד כפסיכולוג, אמו אומיימה היא מורה, ואחיו הגדול טארק גר בגרמניה ועובד כרופא שיניים. אחותו הקטנה נאיה היא תלמידת תיכון שמנסה להתקבל גם כן להרווארד, ויש לו עוד אח קטן, מוחמד, שבאחד הסרטונים גונב לו את המצלמה.
הוריו, ששניהם למדו בחו"ל, שלחו אותו לבית ספר יוקרתי וחצי-פרטי בסכנין, שם הוא למד מדעים. את האנגלית המצוינת הוא דווקא לא רכש שם, אלא מאינספור שעות של צפייה בסרטים, משחקי מחשב וצ'טים עם חברים מעבר לים. "אחד המורים בבית הספר שלי אמר שזה חטא לחיות ולמות באותו המקום, שהאדם חייב לנדוד", הוא נזכר, "אבל האמת שאני לא זוכר מתי אי פעם רציתי לחיות כאן. אני לא שונא את ישראל, אלא דווקא אוהב, אבל כאן אתה רק שלושה מספרים: הציון שלך בפסיכומטרי, הציון שלך בבגרויות ותעודת הזהות שלך".
אני מניחה שהבעיה היתה בתעודת הזהות.
"נכון. רציתי ללמוד אווירונאוטיקה ועד היום אני משוגע על מטוסים. אבל כערבי-ישראלי, שלא עשה צבא, לא היה לי שום עתיד בתחום הזה".
כך נסללה דרכו להרווארד ולפייפאל, דרך ששימחה מאוד את ההורים שלו – עד שהילד החליט לעזוב הכל, והם לא הבינו מה עובר לו בראש. "הם מחזיקים באותה עבודה יותר מ-20 שנה, הרעיון להתפטר מאוד מפחיד אותם והם ניסו לשכנע אותי לרדת מזה. הם לא הבינו למה אני מבזבז זמן על נאס דיילי, התקשרו כל שבוע וחצי ואמרו 'בן אדם, מה אתה עושה, אתה חייב לחזור לניו יורק, לעבודה'".
כל זה השתנה בשבת שעברה. נאס שכנע את ההורים שלו לאפשר לזרים גמורים מהאינטרנט להגיע אליהם, ואז פרסם סרטון וקרא לעוקביו לבוא לעראבה ולראות שלא מסוכן שם. 75 אנשים נענו לקריאה: "הגיעו בני עשרים ופנסיונרים, יהודים וערבים, אמריקאים וגרמנים. אנשים נשארו מארבע עד עשר בערב, נוצרו חברויות. זה היה מדהים. ההורים שלי הכינו להם אוכל וראו שאלה אנשים אמיתיים, לא לוזרים".
פחדת שהם יהיו לוזרים?
"אותי זה לא מעניין, כולם חשובים ואני רוצה ליצור תוכן בשביל ילד בן 15 מנפאל ומנהל בן 50 מניו יורק. אבל ההורים שלי כן שופטים – מי צופה בנאס דיילי, ילדים או אנשים מצליחים? עכשיו הם המעריצים הכי גדולים שלי. האנגלית של אמא שלי השתפרה פלאים, והיא מתקשרת אליי בכל פעם שאני מקבל תגובה לא טובה".
ישראל היא לא "המדינה הכי טובה בעולם"
אמא של נאס יכולה להרשות לעצמה להתקשר בעקבות תגובות כאלה, בעיקר כי אין הרבה מהן. רוב הזמן הוא מצליח לחמוק בין הטיפות ולא לעצבן יותר מדי אף אחד – כולל את עוקביו היהודים. השבוע הוא אפילו צילם סרטון בעברית, שבה הוא שולט באופן חלקי, ובו הוא מסביר על הקיבוץ ומתאר אותו כ"דבר הכי ישראלי שיש". לא מפתיע שהוא מספר על תגובות חמות גם מיהודים, ושארגוני הסברה כמו Stand With Us שיתפו כמה מסרטוניו.
אלא שהתעמקות בסרטונים של נאס מגלה די מהר שהוא לא צפוי להתפקד לליכוד. יום אחרי שהוא נחת לביקור הנוכחי בישראל, הוא התעורר בבית הוריו, לקח את הרחפן שלו ואת מצלמת הווידאו ויצא להגשים חלום ותיק. "בשש השנים שלי בארה"ב תמיד אמרתי לחברים האמריקאים שלי שאפשר להבדיל בין ערים ערביות ליהודיות בישראל אם רק מביטים בתמונה שלהן", הוא מספר. במסגרת הפרויקט הוא החליט להדגים את זה, ולצלם סרטון שמתעד את ההבדלים בין עראבה, מג'ד אל כרום וכרמיאל.
"להיות ערבי זה כמו להיות שחור בארה"ב", אומר נאס בסרטון, "החוקים לא מפלים בצורה מפורשת, אבל יש פער ברור בין יהודי לערבי. רק מלהביט מלמעלה אתם יכולים לראות כמה מצבם של הכפרים הערבים גרוע יותר. שירותי הבריאות, התעסוקה והחינוך במצב גרוע יותר משל חברינו היהודים. אפשר להאשים את הממשלה ואת האנשים שלי עצמם, אבל אנחנו רוצים לומר שאנחנו קיימים".
אבל נאס לא הסתפק בסרטון עצוב על חיי הערבים בישראל, ויום למחרת הופיע בדף שלו סרטון חדש. "אנחנו לא מתים!", הוא אומר, וחבורה של סטודנטים ערבים היושבים על הדשא בטכניון צועקים משמחה. בדקה אחת נאס מציג את ההצלחות של החברה הערבית בישראל: מספר הרופאים, המהנדסים ועורכי הדין, יוזמות החינוך ותרבות הפנאי.
מה היו התגובות לשני הסרטונים?
"את הראשון שיתפו הרבה צופים ערבים-ישראלים. הם כתבו: 'תודה שאתה מראה את הבעיה. באמת לא קל לנו'. לעומת זאת בסרטון השני רצו להשתמש אנשים כמו חנניה נפתלי (בלוגר ידוע העוסק בהסברה של ישראל). הוא פנה אליי ועניתי לו: 'אין בעיה, אבל רק בתנאי שתשתף את שני הסרטונים יחד'. יותר לא שמעתי ממנו".
כשהוא חוצה את הקו הירוק, נאס הופך לפוליטי עוד יותר. הוא אמנם שומר על קלילות ומציג, למשל, את סיפורו של אצן תושב רמאללה שמתאמן כבר חמש שנים לאולימפיאדה, אבל גם את הצדדים השמחים פחות. "בווידאו 'האם יש תקווה בפלסטין' אני מראה בין היתר את חומת ההפרדה ומחנות הפליטים. אני אומר שנכון שיש תקווה ונכון שקורים דברים טובים, אבל הם קורים למרות כל הרע שיש שם בגלל מדיניות ישראלית".
פתאום יוצא מנאס צד אחר. "אני מאוד כועס", הוא מסביר, "אני כועס כי אני מנסה להיות לא פוליטי, אבל הפוליטיקה, הדת והגזע מתעקשים להיות חלק גדול מהחיים שלי. אני כועס שאנשים עושים הסברה לישראל - או למשל לסרביה - ואומרים 'זאת המדינה הכי נפלאה בעולם'. לא, זאת פאקינג לא המדינה הכי נפלאה בעולם באופן אובייקטיבי. אני מלא אנרגיות חיוביות, אבל הפרויקט שלי מנסה לתקשר דברים בעלי משמעות, ואני כועס כשאומרים לי להיצמד לדברים הכיפיים ולא לפוליטיקה. אני לא הליצן שלכם".
אם אתה מרגיש ככה, למה אתה מחייך כל הזמן?
"כי אני חי חיים נהדרים, ואם אני אעשה סרטון שלילי לגמרי הוא לא יגיע לאנשים שצריכים לראות אותו. קחי לדוגמא את הסרטון על מצבם של הפלסטינים. אם הוא היה לגמרי מדכא, הפלסטינים היו מדברים ביניהם על מצבם, אבל יהודים היו מתעלמים ממנו. כשאתה עושה דברים חיוביים הם מגיעים ליותר אנשים. אני רוצה לחשוף את הצד השני לכך שאנחנו אנשים נורמליים ולא מפלצות כמו שמחנכים אותם לחשוב".
מעדיף 50 חברים רחוקים על אחד קרוב
כמו שאפשר ללמוד מהסרטונים הכי מצליחים שלו, נאס מוטרד לא רק ממלחמה ושלום – אלא גם מפערים כלכליים. "אני חושב שהעולם הוא כלא במובן שרוב בני האדם בפיליפינים לא יכולים להרשות לעצמם לראות את ניו יורק. זאת עבדות: אמנם אין יותר אנשים שחורים שעושים דברים בשבילנו, אבל יש אנשים מכל הצבעים שמשועבדים לכסף, ורובם אפילו לא יכולים לטוס לכל מדינה בעולם. זה הרעיון של נאס דיילי, לחשוף אנשים לתרבויות חדשות".
הוא עצמו חי על החסכונות מימיו בפייפאל, ומדי פעם מוצא דרכים לעשות מהסרטונים כסף. "אני מייעץ לחברות וידאו ועושה סרטים ופרסומות. כבר ביום ה-18 לפרויקט ביקשו שאסע מניגריה ללמד אנשים איך עושים סרטונים", הוא מסביר. החלטורות האלה מספיקות כדי לממן את אורח החיים הצנוע שאימץ: "אני ישן לפעמים בבתי מלון, אבל גם בהוסטלים ואצל אנשים שאני מכיר בפייסבוק. החיים שלי הם שני תיקים, עשר חולצות של נאס דיילי, וכמובן הלפטופ, המצלמה והגו פרו. מוזר שמעולם לא נשדדתי".
בעוד זמן קצר נאס יטוס לכמה ימים ליוון, שבה צפוי לו אתגר רציני בשמירה על האופטימיות: צילום סרטון במחנה של פליטים סורים. אחר כך יחזור לישראל ומשם ימשיך הלאה. הוא נחוש להתקדם בפרויקט שלו ואין לו זמן להתעכב – לא למען המשפחה, לא למען החברים, וגם לא למען האהבה.
לא סתם הוא ואני יושבים דווקא בבית הקפה הסתמי הזה בשוהם: לא הרחק משם מחכה לו אלין תמיר. היא בת 27, נודדת בעולם כמוהו, ואת סיפורה – כמו את הסטטוס הזוגי שלה ושל נאס – אפשר לסכם במילים "איטס קומפליקייטד". היא גדלה בלוס אנג'לס, בת לאבא יהודי ולאמא מורמונית, ובילדותה השניים התגרשו ואביה עבר לישראל. מאז גיל 18 היא הספיקה כבר לבקר ב-60 מדינות, להתחתן ולהתגרש בעצמה, למכור עסק עצמאי שהקימה עם בעלה לשעבר, וגם לעזוב את הדת המורמונית ("היא היתה יותר דתייה מכל מוסלמית שפגשתי", מספר נאס).
השניים הכירו בפייסבוק כשהדף של נאס התחיל לצבור תאוצה. שניהם גילו סוף סוף עוד אדם שחי בקצב שלהם, נודד בעולם ולא כבול למקום אחד. סיפורה האישי של אלין מככב השבוע בסרטון היומי שלו, ואחרי הראיון נאס אוסף אותה והם נוסעים לעראבה.
איך ההורים מקבלים את זה שאתה מביא חברה הביתה?
"הם כבר מתייחסים אליי כאל אמריקאי, ולכן מרשים לי דברים שלא מרשים לאחי הגדול. אני בטוח שהוא לא היה יכול להביא חברה".
איך בכלל יש לך זמן לחיים אישיים?
"האמת שקשה לי לנהל מערכת יחסים או חברויות עמוקות. כשיש לך בת זוג אתה רוצה להיות איתה, להתכרבל איתה ולדאוג לה, ושוכח ממה שהיה חשוב לך. אני לא יכול להרשות את זה לעצמי, כי אני חושב על הסרטונים כל הזמן. זה גוזל ממני את כל האנרגיה".
אז אין לך אפילו חברים קרובים?
"לא. אני מודה שאני מעדיף להכיר 50 אנשים היכרות שטחית מאשר חבר אחד לעומק. 50 איש יכולים להעשיר אותי הרבה יותר מאדם אחד, ואני אזדקק לאדם הזה רק כשאהיה בצרה או בדיכאון. וזה לא קורה לי הרבה".
זה יקרה לך.
"אני יודע. זה כבר קרה. אני זוכר שהייתי בצפון קוריאה, לבד במלון וחולה, והייתי בודד נורא. אבל לא היה לי זמן להתעסק בזה, הייתי חייב לעשות עוד סרטון".