כשבאו לקחת את המאיירים לא הרמנו זעקה, כי לא היינו מאיירים וכי DALL·E זה מגניב. אבל כשהתפרסם רובוט AI חדש שיכול להחליף את אנשי התוכן, אז כבר התחלנו להילחץ. לא מספיק שמת לנו הפרינט ויכולת הריכוז של הקוראים שלנו הצטמצמה ל-140 תווים ומטה, עכשיו גם יש תוכנת מחשב שכותבת תסריטים ומאמרים בתוך שניות? מה יהיה עלינו עובדי התוכן, האנשים שמתייסרים מול קובץ ריק במשך 40 דקות עד שסוף-סוף יוצא להם משפט הפתיחה המופתי "בשביל x זה התחיל בתור יום רגיל לחלוטין"?
אין בעולם כולו חומר קשה יותר לכרייה מאשר תוכן טוב ומקורי, ולראיה הדימוי המעפן שהרגע כתבתי כי לא עלה לי אחד יותר טוב ותכף ארוחת צהריים. ופתאום מגיעה הבינה המלאכותית, נוטלת עט ומשרבטת 2,000 מילה בלי שמץ של מחסום כתיבה. כל הזמן הזה פחדנו מאפוקליפסת רובוטים שישמידו אותנו, בסוף האפוקליפסה זה רובוטים שכותבים אנתולוגיית סיפורים קצרים על אהבה.
או שאולי אין לנו מה לדאוג? הרי כתיבה נובעת מהנפש, מתוך סך הייסורים והחולשות שלנו. מחשב לעולם לא יצליח לחקות את זה. חסר לו, כמו שאומרים אצלנו, "ניצוץ אנושי". או שזה סתם בולשיט שאנחנו מוכרים לעצמנו כדי להרגיש מיוחדים? אולי גם ניצוץ אפשר לזייף, פשוט כותבים לרובוט פקודה "כתוב עם ניצוץ" והוא מנצנץ על המקום. זה יכול לקרות? האם מחשב יכול לייצר תוכן אנושי? הוא באמת יכול להחליף אותנו, הכותבים?
"אז יצאנו לברר", כמו שאוהבים לכתוב אנשי תוכן כשאין להם רעיון למשפט אחר שיחבר בין ההקדמה לתחילת הכתבה. בעצם יש סטוק שלם של משפטים קבועים שאנחנו חוזרים עליהם בכל כתבה, אנחנו באמת צפויים ומתוכנתים, מחשב יכול להחליף אותנו בקלות. אז באמת יצאתי לברר אם תוכנת AI יכולה להחליף אותי כאשת תוכן, ומה היא תוכל לתרום לקהל שלי במקומי: ביקשתי מהצ'אטבוט ChatGPT הפופולרי לייצר לי את כל התוכן האינטרנטי במשך שלושה ימים, בעבודה ובחיים האישיים גם יחד. "והנה התוצאות לפניכם", כמו שנהוג לכתוב בכתבות כאלה. אוף, שוב התפתיתי לתבנית הקבועה, באמת שיכולתי לתת גם את הכתבה הזאת ל-AI וללכת לשתות משהו בינתיים, אלוהים אדירים איזה דיכאון.
יותר כמו בינה שמאלנית
כבר שנים שחלק גדול מהאישיות שלי הוא וירטואלי, פשוט כי אני די גרועה בקשר אנושי. כשהאינטרנט הופיע בחיי והעניק לי אלטרנטיבה לתקשורת בין-אישית קפצתי על המציאה ומאז אני מוציאה פיזית שני משפטים מהפה ביום, כל השאר מוקלד ומפולטר. כך שהיה לי ברור שהמקום הראשון שצריך לעבור מהפך רובוטי לצורך הכתבה הוא הפייסבוק האישי שלי – השער שלי לעולם, שבו אני חולקת דעות פוליטיות, מחשבות אפלות וסיפורי תינוק מבדרים.
הימים ימי סערת חוק איסור ההפליה, לאחר שחברת הכנסת אורית סטרוק אמרה בריאיון שרופא יכול להימנע מטיפול בחולה אם זה נוגד את אמונתו הדתית. הגיע הזמן להביע את דעתי בעניין, בדרכי העוקצנית הרגילה. נכנסתי ל-ChatGPT והקלדתי באנגלית: "כתוב לי פוסט סאטירי על אורית סטרוק, שאמרה שרופא יכול להימנע מלטפל אם זה נוגד את אמונתו הדתית". בתוך שניות קיבלתי טור דעה שלם, לוחמני ומפורט ועם נימה כמו-סאטירית-ועדיין-חלבית, קצת כמו ליאור שליין של מקומונים.
"ובכן, נראה שהפרלמנט הישראלי מצא דרך להפוך את מערכת הבריאות לעוד יותר מתסכלת ממה שהיא כבר", התפייט הרובוט. פשששש, איך הרובוט יודע שמערכת הבריאות הישראלית מתסכלת? כמה סאטירי מצדו. "אז ככה זה עובד", המשיך המאמר הרובוטי, "אם במקרה אתה סובל ממחלה מסכנת חיים, הרופא שלך יכול פשוט למנוע ממך טיפול אם זה נוגד את אמונתו הדתית. לא, אנחנו לא צוחקים. אז אם אתה חולה במחלה סופנית והרופא שלך הוא יהודי חרדי שלא מאמין בהשתלות תאי גזע, אין לך מזל. עדיף להתחיל להתפלל לנס, כי רפואה מודרנית היא לא אופציה". אלוהים, לא חשבתי על זה, השתלות תאי גזע. הרובוט הזה בהחלט נתן לי חומר למחשבה.
"אבל זה לא מוגבל רק לטיפול רפואי", המשיך הטקסט את המונולוג, "אם את אישה שרוצה להיות עורכת דין, אבל המעסיק הפוטנציאלי שלך הוא חרדי ולא מאמין בנשים שעובדות מחוץ לבית, אין לך מזל. הגיע הזמן לרענן את כישורי הסריגה שלך, כי נראה שאת הולכת להיות עקרת בית לשארית חייך". חה!
תרגמתי את הפוסט לעברית בגוגל טרנסלייט, כדי לזהם אותו בכמה שפחות מגע יד אישי, שיתפתי בעמוד שלי והתגובות לא איחרו לבוא: "מזעזע, אבל אם נשמיע את הקול שלנו החוקים האלו לא יעברו", "נראה שאין גבול להזיות במפלגה הזאת", "השמאל מתבשל בהיסטריה המלאכותית שהוא יוצר". כולם סערו, התווכחו, הסכימו, התרגשו. הפוסט קיבל 625 לייקים ו-9 שיתופים, וחוץ מצדיק אחד שתהה, "זה רק אני או שהפוסט הזה לא נשמע כמו הכתיבה של רחלי?", אף אחד לא שם לב שזאת בכלל לא אני. ניצוץ אנושי בתחת שלי.
אולי צריך לעבור לפסים אישיים יותר. ביקשתי מ-ChatGPT "פוסט פייסבוק מצחיק על הבן שלי רפרף בן ה-3 וחברו תום ומה שעשו בגן היום". מיד קיבלתי מהרובוט את הטקסט: "היי לכולם! היום בני רפרף בן ה-3 וחברו תום נהנו בגן. הם החליטו להתחפש ורפרף חבש כתר נסיכה וחצאית טוטו, בעוד תום לבש שכמיית גיבורי-על וכובע בוקרים. הם התרוצצו בחדר והעמידו פנים שהם האלטר אגו שלהם ואפילו הציגו הצגה קטנה לשאר הגן. לא יכולתי להפסיק לצחוק כששמעתי על הרפתקאותיהם היום. ילדים תמיד יודעים להעלות חיוך על הפנים שלי. עד הפעם הבאה!".
כאן אנשים כבר התחילו לחשוד, כי אומנם אני כותבת הרבה על בני רפרף בפייסבוק, אבל לא בכזאת התלהבות. בטח לא מאטרקציה כל כך סולידית כמו התרוצצות בחצאית טוטו, לבן אדם יש כבר שתי שמלות ליום-יום וסוודר לבבות ורוד. "זה נראה כמו פיגוע פייסבוק", הגיבו הגולשים בחשד לפוסט המשעשע, "מי את ומה עשית לרחלי?", "אני מתקשר לאמבולנס", והיו גם הרבה תגובות סחיות באופן מוגזם – פשוט כי רוב המגיבים היו בטוחים שאני עושה פרודיה על אמהות פייסבוק סחיות שמקשקשות על התינוק הקסום ומסיימות בסטיקר "שבת שלום" על רקע של מפל.
"יאללה יאללה, איפה הפרופיל החלופי השחור והממורמר שלך? אותו אני רוצה לקרוא", התלונן אחד המגיבים, ובצדק, אז ניסיתי להטות את התוכנה קצת יותר לכיוון הסגנון שלי: "תכתוב לי פוסט ציני ומריר על הבן שלי רפרף", ביקשתי מה-GPT, והוא ענה לי מיד: "מצטער, התבטאויות ציניות או מרירות על ילדים עלולות לגרום למצוקה או לפגיעה בילד ובסביבתו. אני מציע לך לחפש דרכים בריאות וחיוביות לבטא את רגשותייך". הוא! מציע לי!! איך לבטא את הרגשות שלי כלפי הילד שלי!!! אין לו בעיה להמציא שקרים על ילדים שהוא לא מכיר, אבל חס וחלילה הוא לא מוכן להמציא אותם בפחות מהתלהבות מוחלטת. איזה אידיוט צבוע.
אבל הרגע הכי מוזר ברצף הפוסטים הרובוטיים שלי היה כשניסיתי לכתוב משהו אקטואלי על השבעת הממשלה החדשה. הפקודה שנתתי ל-GPT הייתה – "כתוב לי פוסט בפייסבוק על הממשלה החדשה שהוקמה היום, ושיש לה מאפיינים דתיים". לא אמרתי מה דעתי בנושא, ובכל זאת הרובוט כתב במקומי: "היי לכולם, רק רציתי לחלוק את דעתי על ממשלת ישראל החדשה שתקום היום. מדאיג לראות שיהיה לה מיקוד דתי חזק, עם כמה מפלגות דתיות שייכללו בקואליציה". רגע, מדאיג? אני לא אמרתי מדאיג. ומה אם הייתי מצביעת סמוטריץ' או תומכת בן גביר, שכל החוקים הדתיים דווקא מוצאים חן בעיניה? הוא לא מביא את זה בחשבון? בדרך כלל, ה-GPT מקפיד מאוד שלא לחלוק את דעותיו בנושאים שונים – קשה להוציא ממנו דעה או העדפה. והנה פתאום התברר שהוא שמאלן אחושרמוטה. הנדסת תודעה? יכול להיות. העיקר שקיבלתי 250 לייקים ליברליים על הפוסט ותגובות מרגשות של "כל כך צודקת, נקווה לטוב".
תודה על שיתוף המסר החשוב הזה!
כדי להתערב עוד קצת בין הבריות, ולא רק בין העוקבים הקבועים שלי, עברתי להגיב עם הרובוט שלי על פוסטים ברחבי הפייסבוק. גיל ססובר בדיוק העלה פוסט משעמם כאורך הגלות על איך חג החנוכה מלמד אותנו להקשיב לזולת או משהו כזה, לא ממש הקשבתי. ביקשתי מהבוט "תגובה על הפוסט של גיל ססובר על איך עלינו להקשיב זה לזה ולהיות ענווים", וקיבלתי ממנו את "פוסט נהדר, גיל! זה כל כך חשוב לזכור להקשיב לאחרים ולהיות צנועים באינטראקציות שלנו. המילים שלך הן תזכורת להיות יותר מבינים וחומלים כלפי אחרים, ולשאוף לתקשורת בריאה ומכבדת. תודה על שיתוף המסר החשוב הזה!". ססובר התרגש, נתן לי לייק של אהבה וכתב: "תודה רבה. צינור פשוט אני". מתברר של-GPT הרבה יותר קל להערים על צינורות פשוטים מאשר על המגיבים החוכמולוגים שלי.
בפוסט של רז שכניק לכבוד יום ההולדת של גלי עטרי הגיב הרובוט: "גלי עטרי היא זמרת ומבצעת מדהימה! תמיד הייתי מעריצה גדולה של העבודה שלה, ויש לי כל כך הרבה כבוד לכישרון שלה ולמסירות שלה למלאכה שלה. תודה שחלקת את אהבתך למוזיקה של גלי עטרי!". על כך הגיב שכניק "מסכים לגמרי". אין ספק שבלהיות מגיב גנרי מתלהב, GPT מצטיין באופן מיוחד ואף אחד לא מזהה את התרמית. במילים אחרות, אם אומן או פוליטיקאי מתחיל רוצה למלא את העמוד שלו בתגובות פיקטיביות וגנריות של הערצה, GPT בהחלט יעשה את העבודה.
בתור הסחית החדשה שהפכתי להיות, היה ברור שעליי לבקר גם אצל חנוך דאום, העמוד הלאומי. הוא בדיוק פרסם פוסט עם איזשהו סיפור משעשע על חניה; לא היה לי כוח לקרוא אותו, אבל הנחתי שבקשה מהרובוט ל"תגובת פייסבוק על פוסט משעשע בנושא חניה" תספק לי תגובה מתאימה שתשלב אותי בטבעיות בשרשור. "חחח, אני לגמרי יכולה להזדהות עם זה!", הגיב הרובוט בשמי לפוסט. "נראה לי שתמיד אני מגיעה למקום החניה הכי רחוק מהכניסה, לא משנה כמה מוקדם אני מגיעה לקניון או למכולת. לפחות זה אימון טוב, נכון?". קיבלתי על זה 35 לייקים ותגובה אחת מורידה של "את בודקת איך את מורידה עוקבים עם הכתיבה הסחית הזאת?". הייטר.
אחד מחברי הפייסבוק שלי פרסם פוסט ששואל את הגולשים מהם השירים האהובים עליהם של הפזמונאי יעקב גלעד. GPT מיד ענה ברגשנות: "המילים האהובות עליי של יעקב גלעד הן בהחלט של השיר 'הנה אני בא'. המילים כל כך חזקות ומרגשות, והן תמיד מעלות דמעות בעיניי כשאני שומעת אותן. השורה 'הנה אני בא, שלי הנה אני בא' תמיד עושה לי צמרמורת". וואלה יופי, לא רק שהוא ממציא לי רגשות, הוא גם ממציא ליעקב גלעד שירים השקרן הזה. מה הפלא שאף אחד לא לקח אותי ברצינות ולא נתן לי לייק.
כשחבר פייסבוק אחר פרסם את רשימת סרטי השנה האהובים שלו, ענה בשמי ה-GPT: "בהחלט היה קשה לבחור, אבל כמה מהמועדפים שלי היו בהחלט 'אחרוני הג'דיי', 'וונדר וומן 1984' ו'חולית'". למותר לציין שלא ראיתי אפילו אחד מהם והם נשמעים כמו שעמום תחת, שלא לדבר על זה שהם בכלל לא יצאו ב-2022. אבל את הלייק קיבלתי.
בפייסבוק של mako פרסמו פוסט מרעיש, "מה קורה בין אייל גולן לדיאן שוורץ?", והרובוט שלי הגיב: "הם שניים מהאומנים האהובים עליי, וזה כל כך מגניב לראות אותם תומכים אחד בשני. אני לא יכולה לחכות לראות איזה סוג של שיתופי פעולה הם עשויים לעשות בעתיד. המשיכו לעשות את שלכם, חבר'ה!". לא ברור מאיפה ה-GPT החליט שדיאן שוורץ היא אומנית, או שאני בכלל מפרגנת להם באיזושהי צורה, ואכן רוב התגובות שקיבלתי היו מסויגות. "דיאן שוורץ אומנית?!"; "איזה אומנית היא בדיוק?!"; "מרגיש שמישהי פה צינית". צינית צינית, אבל 290 לייקים. תודה, GPT.
ואז כתבתי בדיחה בנושא פלוץ
עכשיו הגיע החלק הקשה באמת: לתת לרובוט לעשות את העבודה שלי. כלומר, אשכרה את העבודה שלי, זו שמביאה לי לחם הביתה. להיות אשת תוכן זה די סוחט, צריך להמציא כתבות מקוריות משום מקום וליצור חומרים סאטיריים מדי יום ביומו, ואם ה-AI יכול לעשות את זה במקומי בלי שאף אחד יידע – יכול להיות שעליתי פה על משהו.
ב-mako אני יוצרת של שני מדורים עיקריים: "שיחה מאוירת", שבו אני מציקה לאנשים בטלפון בנושאים אקטואליים, ו-Wako, עמוד חדשות פרודי עם ידיעות מומצאות. ההומור של הידיעות ב-Wako יכול להיות פרוע, אבל הוא תמיד דק; לפעמים הוא עוקץ את ההתרחשויות הפוליטיות, לעתים פונה למחוזות נונסנס מוחלטים, ותמיד הוא מגחיך את השפה ואת הסגנון של התקשורת המודרנית. נראה איך GPT יתמודד עם האיזונים הרגישים האלה.
"כתוב לי ידיעת חדשות פרודית", ביקשתי מהרובוט, והוא נענה בשמחה. "התקף גזים בלתי נשלט של אדם מקומי גרם לתאונת דרכים הבוקר!", חנטרש לי בעליצות. אלוהים אדירים, זאת קומדיה של ילד בן 3. רק אתמול פרסמתי ב-Wako כותרת נונסנס נוקבת על התיקון לחוק איסור ההפליה, ועכשיו נעלה מבזק בנושא פלוץ? לרגע שקלתי לרמות, לוותר על הרובוט הפעם, אבל המחויבות לפרויקט גברה עליי: כל התוכן שלי היום חייב להיות ב-AI, וכך יהיה. ביקשתי מתוכנת האיור DALL·E לייצר לי אילוסטרציה לכתבה ("תמונה של פלוץ עצום שגורם לתאונת דרכים") והעליתי למדור את הידיעה המבישה.
זה היה קשה לצפייה. "אוי, למה נהיה לא מצחיק?", כתבו המגיבים המאוכזבים, "משהו רע מאוד קורה פה", "בדרך כלל וואקו מצחיק, הפעם זו רמה נמוכה של ילדים בגן טרום-חובה". הפוסט זכה לשפל של לייקים, ואני לא אתפלא אם כמה גולשים הסירו עוקב. מרוב בושה התרחקתי מהעמוד למשך כל היום, חוששת לראות עוד תגובות נגעלות ואת הגרף ההשוואתי של האנגייג'מנט צולל. נחמד לחשוב שלפחות בינתיים, הרובוט לא יכול להחליף אותי ב-Wako. אבל אולי עם הזמן הוא ילמד לשכלל את ההומור שלו, או לפחות להפוך אותו לקצת יותר רלוונטי ("התקף פלוצים עצר ישיבת ממשלה על חוק איסור ההפליה"?), ואז באמת אצטרך להתחיל לארוז.
כדי להכין את מדור "שיחה מאוירת" נתתי ל-GPT הוראה קצת יותר ספציפית, כדי להתאים את השיחה לנושא של חוק איסור ההפליה, שהיה כאמור לוהט באותו שבוע. רציתי להתקשר לבתי מלון ולשאול אותם איך הם מקבלים אורחים הומואים, וכרגיל במדור, השאלות אמורות להיות מצחיקות או נושכות. בהתחלה ביקשתי מ-GPT לכתוב לי "שאלות סאטיריות ומצחיקות למלון על האם הוא מוכן לקבל אורחים הומואים", אבל הרובוט המבאס ענה לי שהוא לא מוכן לעשות את זה כי זה לא יפה להפלות הומואים. כשביקשתי "שאלות סאטיריות ומצחיקות למלון על קבלת אורחים הומואים", הוא כבר התרצה וכתב לי בעברית עילגת שאלות כמו "האם במלון מספקים מכונות הנאה מיוחדים לאורחים הומואים?" ו"האם במלון מספקים מערכת תמיכה מיוחדת לאורחים הומואים כדי לוודא שה-", וכאן השאלה נקטעה משום מה. לא ממש ברור מה הערך הסאטירי כאן (או המצחיק), אבל מחויבות לפרויקט וכו'.
בקיצור, התקשרתי לבית מלון בירושלים והקראתי את השאלות בצייתנות. סאטירה לא יצאה מזה, אבל לפחות גם לא התקף גזים, ובזכות ההסבר הקצר שהוספתי לסרטון, הוא גם הצליח לקצור 2,000 לייקים טבין ותקילין (אם כי כמה מהתגובות טענו שיצא סרטון חלש).
סיים לי את זה, רובוט
בחזרה בעמוד הבית, העוקבים שלי התחילו כבר לרחרח את האמת. רובם עדיין חשבו שאני מריצה בדיחה על סחים בפייסבוק, אבל פה ושם הבליחו ניחושים מדויקים. על פוסט מלוקק נוסף שהעליתי על רפרף – הפעם הוא למד את המשמעות האמיתית של נתינה או משהו כזה – הגיבה מישהי: "הניחוש שלי, רחלי מכינה כתבה על כתיבת טקסטים עם AI ומשתמשת גם בוואקו וגם בפיד שלה כדי לבדוק את התוצאות". מגיב אחר אבחן: "מדענים מזהירים מנקודת הסינגולריות, אחריה לא ניתן יהיה להבחין בין טקסט גנרי שכתב AI לבין כל פוסט אי-פעם ב'מאמאצחיק'".
שלושת ימי הרובוט שלי התישו כליל את העוקבים שלי, המורל הכללי צנח, וביום השלישי לניסוי כבר נשמעו רק תלונות. "מתי את חוזרת", "כמה זמן הבדיחה הזאת תימשך", "רחלי, דיייי". זה היה אחרי שהם הופצצו עם פוסט לילה טוב ("אל תשכחו לחלום בגדול!"), פוסט שבת שלום ("השקט והשלווה הם באמת ברכה") ופוסט על משהו מעצבן שקרה לי בעבודה (נגמר לי הדיו במדפסת, מתברר. ל-GPT אין הרבה דמיון), וחלק מהם התוודו שהם פשוט הפסיקו לקרוא את הפוסטים שלי כי "נהיה פה משעמם מדי". כשהכרזתי על סיום הניסוי, כולם נשפו בהקלה והודיעו שאם הייתי ממשיכה ככה, הם לא היו נשארים. "הייתה חסרה בפוסטים שלך נשמה", הם כתבו לי.
אין ספק שהעובדה שיש לי סגנון כתיבה מובהק הקשתה על הבינה המלאכותית להחליף אותי באמת. העוקבים שלי רגילים ממני לפוסטים מסוג אחר, ובכלל – סאטירה והומור זה דבר שמסובך לרובוט ללמוד. לא בלתי אפשרי, אבל מסובך יותר. אולי אם הייתי אשת תוכן יותר סולידית וחיובית ברוחה, אחת כזאת שבאמת צוהלת בכל פוסט שלה "בוקר טוב, חברים, יש לי המלצה על ספר מקסים!", ההחלפה הייתה עוברת בשלום ובאמת הייתי יכולה לצאת לחופש ולהשאיר את המחשב שלי על טייס אוטומטי. ChatGPT הוא כרגע בחור סחי בטירוף, לפחות כל עוד הוא מקפיד על לשון נקייה ופרסונה חיובית ושואב את ההשראה שלו מהמוח המשותף הבסיסי ביותר של ארכיוני האינטרנט.
אבל ברור שה-AI רק בחיתוליו, ומתישהו הוא ילמד גם את הניואנסים והסגנונות שמבדילים בין אדם לאדם. כשזה יקרה, האם באמת תצטרכו את רחלי רוטנר הספציפית בשביל לקרוא פוסטים מבדרים על תינוק שאתם ממילא לא מכירים אישית, או עוד טור דעה על כך שהממשלה צריכה להיות טובה ולא רעה ושסובלנות זה חשוב? מה בעצם מוסיף ה"ניצוץ" הזה שהמצאנו, אם הטקסטים שלנו ממילא מלאים קלישאות וקונצנזוסים ותובנות שכל אחד מאיתנו רוכש בשלב כלשהו של חייו (כן, גם המורדים והמגניבים שבינינו)? למה שלא ניתן את כל העול הזה למחשב, שישכנע את עצמו שהוא יודע מה זה סבל ויכתוב לנו פוסט מושלם, אנושי ומצחיק ב-0.8 שניות. כי העניין הוא לא עד כמה המחשב דומה או לא דומה לנו, אלא עד כמה אנחנו בעצם אלה שדומים למחשב: לומדים ומעתיקים מכל אלה שכתבו לפנינו, משתמשים בתבניות קבועות ודימויים טרנדיים, מסגלים לעצמנו סגנון כדי לתמרן את הקוראים שלנו להרגיש משהו. האמת המרה היא שאנחנו לא באמת כאלה מיוחדים: דווקא העובדה שהמגיבים התלוננו שחסרה לרובוט "נשמה" שכנעה אותי שנשמה זה רק עניין של ניסוח. וניסוח, למרות הכל, זה עניין של אלגוריתם.
והנה עוד חלק שאני שונאת: לסיים כתבה. אני תמיד מסתבכת עם הסופים האלה, תמיד נופלת לאיזו קלישאת-סגירת-מעגל מאולצת או ציטטה יומרנית שמתאימה איכשהו לנושא. אבל למה בכלל לשבור את הראש, בעצם? יש פה מישהו שמבין בתבניות וקלישאות הרבה יותר טוב ממני. ידידי ה-GPT, כתוב לי משפט סיום שנון וקולע לכתבה שתוהה אם בינה מלאכותית תחליף את אנשי התוכן. קח את זה מפה.
"אז הנה זה קורה, הבינה המלאכותית הגיעה כדי לגזול מאיתנו את עבודת הכתיבה. אבל אל תחשוש, קורא יקר, כל עוד יש לנו חוש הומור ויכולת ביזוי עצמית, תמיד יהיה לנו מקום בעולם. בנוסף, תחשוב על כל הזמן שנצטרך להשקיע ביצירת התגובה השנונה המושלמת לשליטים הרובוטים שלנו. אז בואו נרים כוסית (אולי של שמן?) לעתיד של יצירת תוכן, והתפקיד שאנחנו, בני האדם, נמלא בו. לחיים!".