שירות "ליווי הילד לטיול שנתי". שירות "הורה ליום הורים". שירות "להסביר לילד איך באים ילדים לעולם".
לפני די הרבה שנים, בימי האינטרנט הראשונים, עלה לאוויר אתר שהציע שירותים לא של בייביסיטר, אלא של הורים להשכרה. המנכ"ל חלק הלשון הסביר בסרטון הפתיחה בחיוך סלחני, שלהיות הורים זה הרי כל כך קשה, ושמגיע גם להם לחיות. כך שאם אתה צריך מישהו שיילך עם הילד שלך לפארק הירקון לשחק כדורגל בשבת בבוקר, גם את זה הם מציעים.
התקשורת והאינטרנט התפוצצו מרוב עצבים וביקורת. אייטמים בכל עיתון ושיחות בכל פורום אפשרי דנו על המוסריות של הפרויקט הזה, שנחשף כעבור 24 שעות כקמפיין של קופת חולים כללית לקידום קורסים להורות. לדעתי זה היה קמפיין גאוני, וכנראה שגם לדעת הרבה אחרים, כי מאז ועד היום הציפו את הרשת אינסוף קמפיינים דומים, שכללו התחזויות, המצאות והונאות קטנות. למעשה, הטרנד הזה אף פעם לא עזב אותנו. בין היתר, כי זה פשוט כל כך קל לבצע, ואפקטיבי בהשגת תשומת לב.
אסור יותר להגיב. סתם!
גם אני התרגזתי על ההודעה של עיריית תל אביב, שהודיעה שאי אפשר יהיה לכתוב עוד תלונות בעמוד הפייסבוק שלה. יותר משהתרגזתי, הופעתי. אתם? דווקא אתם?! זה כל כך לא מתאים לרוח העיר ולא לאנשים שאני מכיר בעירייה.
ואז התברר שזו מתיחה, והכל נהיה יותר הגיוני. ברור, ברור. אם עיריית תל אביב מנסה לסכור כמה פיות ביקורתיים, זה בעצם קמפיין בעד חופש הדיבור.
אלא שלא מעט אנשים סביבי חטפו עצבים על העירייה, ועל ה"הונאה" שביצעה כלפי תושביה וחבריה ברשתות החברתיות. אנשים ממש נפגעו אישית. שלא לדבר על הסיפור של דנה אינטרנשיונל.
"פרצו לי לפייסבוק. פרצו לי לחיים חרדו לי אל המקום הכי פרטי ואישי. מי שכבר נחשף לפוסט עם התמונה שלי שעלתה אולי מתחיל להבין כמה נזק יכולה לעשות תרבות השיימינג". כמה ימים לפני הקמפיין המצחיק של בזק בינלאומי עם התוכי והילד ששואל מי זאת דנה, העלתה דנה האמיתית פוסט לפייסבוק שלה.
היא התבלבלה בין שיימינג וחדירה לפרטיות, אבל לא משנה. כשהתברר שהפוסט לא אמיתי אלא חלק מהקמפיין, ואנשים זעמו. עמיתי אהוד קינן טרח לשבת ולפרוק את זעמו באולפני הטלוויזיה. במבט קודר יידה בצופים ובדנה את אכזבתו, שום ש"עשתה שימוש בבקשה לעזרה" לטובת קמפיין, שזה "פשוט מכוער", ושבגללה תתחזק הביקורת שטוענת שנשים מתלוננות על תמונות פרטיות שנגנבו כדי להשיג פרסום ותשומת לב.
אח שלי, הגזמת. הגזמתם. אני לגמרי בעד שטויות, המצאות ואפילו קמפיינים כאלה, כל עוד הם נחשפים בפרק זמן סביר ולא גורמים נזק לאף אחד. למה? קודם כל כי הרבה מהם באמת יצירתיים, מעניינים, משעשעים ומעוררי מחשבה. שנית, זה מחזק את הבידול של הרשת על פני אמצעי תקשורת אחרים, לטוב ולרע. הלצות כאלה לא תפגוש בטלוויזיה, ברדיו או בעיתון. סף הכניסה הנמוך לתכנים ברשת מאפשר את זה, ולא פחות - רף הציפיות של הגולשים.
וזו הנקודה השלישית והחשובה. כל קמפיין, כל הונאה – הם תזכורת אפקטיבית לכך שהאמינות של התכנים ברשת – מאתרים מרכזיים ועד רשתות פייסבוק ופורומים – עלולה להיות מפוקפקת למדי. מה שאתה קורא עלול להיראות הכי אמין בעולם אבל להיות שטויות גמורות, והבעיה היא שזה תופס אותך במקום לא צפוי, בפלטפורמה מפתיעה או באתר שנראה הכי אמין ורציני. אז אחרי שחייכנו (או פחות) מהקמפיין של מי זאת דנה, אל תשכחו מי זה האינטרנט. המקום שבו כל אחד יכול להנדס איזו שטות, לשים עליה כמה דולרים ולטרגט אותה רק לעיניים שלכם. לכו תדעו, אולי הרוסים לקחו ככה בחירות בארה"ב.