האנה פרייס (צילום: BLUR LIFE 1975, Shutterstock)
"ברגע שבחורים קראו לי, צילמתי אותם באופן הפגנתי". האנה פרייס | צילום: BLUR LIFE 1975, Shutterstock

קוראותינו (ואולי גם קוראינו), ודאי מכירות מקרוב את המצב הלא נעים: את מסתובבת באמצע הרחוב ולפתע שומעת מאחורייך (או מכל מקום אסטרטגי אחר), קול גברי שורק או קורא לך בכינוי שנועד למשוך אבל מרגיש בעיקר משפיל. מה תעשי? הצלמת האמריקאית אנה פרייס מצאה תשובה מעניינת לשאלה - היא צילמה אותם ויצרה מתמונותיהם בלוג ומיצג אמנותי.

בואו לפייסבוק של נקסטר

בראיון לאתר The Morning News מספרת פרייס, שגדלה בעיירה קטנה בקולורדו, כי המקור לסדרת הצילומים הוא הפער שחוותה בין האופן בו גברים פונים לנשים בעיירה בה גדלה לבין האופן הקולני והפומבי בו הדבר קורה בעיר פילדלפיה, אליה עברה בשנים האחרונות. "מעולם לא חוויתי (שם) גברים המביעים בפומבי את העניין המיני שלהם בי", היא אומרת. "בזמנו זו היתה חוויה בלתי רגילה שתפסה אותי לא מוכנה".

"אפס סובלנות כלפי הטרדה מינית" (צילום: Africa Studio, Shutterstock)
בתמונה: אחד מ"קורבנותיה" של פרייס | צילום: Africa Studio, Shutterstock

כתוצאה מהרגשתה כי פניות פומביות שכאלו משפילות את האישה ומותירות אותה חסרת אונים וללא יכולת להגיב בצורה כלשהי, היא החליטה לנצל את המצלמה שנשאה כסטודנטית לצילום והתחילה לצלם כל גבר שפנה אליה באופן כזה. "ברגע שבחורים קראו לי, צילמתי אותם באופן הפגנתי או שניגשתי ושאלתי אם אוכל לצלם אותם. הם בדרך כלל הסכימו ודיברנו על החיים בזמן הצילום".

למרות שהתערוכה שנוצרה, "עיר של אהבת אחים", מתעדת לכאורה גברים המואשמים בהטרדה מינית של הצלמת, היא מדגישה כי היא אינה עושה זאת מתוך נקמנות או ניסיון להכפיש את הגברים המצולמים. לדבריה, היא פשוט מנסה ללכוד את הניגוד בין האופן בו היתה רוצה שיתייחסו אליה לבין האופן בו מתייחסים אליה בפועל, ואף מנסה ללכוד את תמונות הגברים בצורה המחמיאה ביותר שאפשר.

בעקבות פרסום הראיון בשבוע שעבר עוררה התערוכה, המוצגת בגלריית האמנות של קולג' סטוקטון כבר מספר חודשים, תשומת לב רבה ברשת, והאתר של פרייס קרס, ככל הנראה בשל עומס הגולשים שהגיעו לצפות ביצירותיה. בתגובות לראיון איתה שפורסם לקראת סוף השבוע באתר הרדיו הציבורי האמריקאי (NPR) התפתח דיון סוער בשאלה האם פנייה אל אישה ברחוב באופן פומבי היא הרגל מבורך התורם לבטחונה של האישה או הרגל מגונה שיש להפסיק.

פרייס מסבירה על הבלוג: