מעטים הם המשחקים שמצליחים לטשטש את הגבול בין המשחק למציאות. משחקי יריות לא מרגישים כמו ללכת למטווח או כמו קרב אמיתי, סימולטורים עדיין רחוקים מלהטיס מטוס ולשחק פיפ"א זה לא כמו לשחק כדורגל. Zeno Clash, לעומת זאת, זה הדבר הכי קרוב ל-ללכת מכות שאפשר לחוות בלי לשבור למישהו את היד. זה משחק של שיגעון יפהפייה ואלימות מכוערת. או ההפך. מה שבטוח הוא שאי אפשר להבין את העולם והעלילה, ואי אפשר שלא לחוש את הקרב.
זינו קלאש זה משחק מכות לא שגרתי. בדרך כלל במשחקי מכות משחקים מחוץ לדמות והמטרה היא לבצע שילובי מכות אלגנטיים, כל מיני קדימה-קדימה-אגרוף נמוך. אבל פה המצב הוא שונה: המצלמה מוצבת מתוך עיניי הדמות המרביצה, מה שגורם לכל הפרספקטיבה שלך להשתנות במהירות. פתאום לא רוצים לעשות קומבואים ולא רוצים לבצע מהלכים מגניבים. מה שכן רוצים זה להרביץ לאנשים שרוצים להרביץ לנו, ובדרך הכי מהירה ואלימה שיש. זה כבר לא משחק של פליקפלאקים וקפיצה-בעיטה משולשת. זה משחק של ברכיות לפנים ובעיטות במי ששוכב על הרצפה. וזה מרגיש נפלא.
עזבו אתכם מנשקים. אגרופים זה שם המשחק
יוצרי זינו קלאש עשו שני דברים באופן מוצלח – תחושת קרב ועיצוב. כל מכה מרגישה אמיתית, מהירה, מלוכלכת, כואבת. הקרב נראה דומה למדי למציאות של סמטאות אפלות ובריונים שיכורים – לא אמן לחימה שמבצע טריקים, אלא מישהו שצריך לבעוט באויב כשהוא שוכב, בגלל שאחרת האויב יקום ויקרע לו את הצורה. דווקא החלקים שהורסים את ההרגשה הזו הם כלי הנשק, ששוברים את תחושת הקרב. הם חותכים את הזרימה של הקרב ולא מסתדרים טוב מבחינת שליטה, כך שההכנסה של רובים רק מפריעה. עדיף להסתפק בקרבות האגרופים, שם כל המהלכים הם טריקים מלוכלכים.
הסיפור פחות חשוב, ואולי בגלל זה הוא מוזר ומבלבל – יש איזו דמות ציפורית בשם אבא-אמא שגיבור המשחק, אחד ממאות בניה, רוצח בתחילת המשחק. ומשם זה רק הולך ונהיה מוזר יותר, עם צייד עיוור שצד בעזרת מעקב אחרי קולות סנאי גישוש וחבורת מתבודדים שעושים את מה שהם חייבים לעשות.
הגרפיקה מעולה. תסתכלו על התמונות, הן מראות רק חצי מהצבעוניות והמקוריות של הנופים הנפרשים והיצורים שרואים. קשה להסביר עד כמה עיצוב המשחק מקורי וייחודי. כמובן שיש לזה מחיר – לפעמים לא ברור אם התולעים הקופצות הן חלק מהנוף שעדיף להתעלם ממנו או משהו שמהותי להמשך המשחק, אבל זה רק חלק מאווירת המשחק. אי אפשר באמת להבין מה קורה במשחק, כמו שאי-אפשר להבין את המקום בו המשחק מתרחש, או את האנשים שחיים שם.
דוגמה אחת שאולי תעזור להמחיש את המוזרות הבלתי נתפסת של המשחק הזה: כאשר אנחנו שומעים על מישהו שהתחייב לצעוד בקו ישר, לא מבינים עד כמה המשימה בלתי-אפשרית עד שבהמשך המשחק מוצאים את גופתו שעונה על עץ, עליו הוא חבט את ראשו למוות, פשוט כי העץ עמד בדרכו. אי אפשר להסביר, כאמור. אבל חייבים לראות.
בשורה התחתונה
המשחק עצמו קצרצר – רק ארבע שעות – אבל ישנה אפשרות לחוות את הקרבות שוב בצורת אתגרים נקודתיים. הוא עלול לבלבל את מי שמנסה להבין אותו, אבל מי שמוכן לזרום עם השיגעון של הנוף ולתת לאלימות לסחוף אותו, יעביר כמה שעות די מטורפות מול המחשב. בפחות ממאה שקל, שווה לקפוץ לאתר המשחק ולקנות אותו.