אורח החיים של ספורטאים מקצועיים הוא תובעני ביותר, וככל שמגיעים לגיל מבוגר, כך קשה יותר לעמוד בו. מהסיבה הזו ספורטאי עבר שזכו במהלך הקריירה שלהם ללמוד כישורים ומיומנויות כמו חריצות, שאפתנות, עבודת צוות, התמודדות עם כישלון ועוד, עושים בהם שימוש לאחר מכן בתעשייה אחרת לגמרי - בהייטק. על אף שנדמה שמדובר בשני עולמות שונים, ישנם לא מעט קווי דמיון בין ספורט לתעשייה, ונכון, מעט מאוד דברים יכולים להתחרות באופוריה שאחרי משחק טוב, אבל אולי סגירת עסקה מוצלחת או שחרור של פיצ'ר חדש יכולים לעשות זאת.
"ספורטאים גדלים בדרך כלל להבין שהם חלק מקבוצה, ומגיל צעיר התחנכו על כך שהשקעה, סבלנות ודבקות במטרה יקדמו אותם אל היעדים שהציבו לעצמם", מסבירה לימור קדרון, סמנכ"לית משאבי אנוש בחברת ההייטק הישראלית ברייט דאטה (Bright Data) ואם לספורטאית מקצועית בעצמה. "לכן, גיוס של ספורטאים לשעבר לחברות הייטק מיטיב עם החברות והארגונים שבהם הם משתלבים, ומאפשר לעובדים אלה להביא לידי ביטוי את הכלים והניסיון שרכשו בשנותיהם בעולם הספורט".
אז איך זה לעשות את המעבר בין עולמות כה דומים וכה שונים? שלושה ספורטאי עבר שבנו לעצמם קריירה שנייה בתחום הטכנולוגיה מספרים לנו על חוויותיהם: היתרונות, הפשרות, וכמובן הגעגוע הבלתי פוסק למגרש.
"הגאווה במוצר ובחברה דומה לגאווה של ספורטאי בקבוצה שלו"
דניאל מורטמן, בן 23 מתל אביב, תמיד עסק בספורט כלשהו. "שחיתי, שיחקתי טניס, הייתה גם שנה של כדורגל", הוא נזכר. אבל האהבה הגדולה שלו הייתה הכדורעף. בתיכון שיחק בנבחרת הנוער של מכבי תל אביב, איתה אף עלה לליגת העל.
את הספורט המקצועי הוא החליט לעזוב אחרי התנסות משמעותית בצבא: "הייתה לי הזדמנות מדהימה לעשות תפקיד משמעותי שעבדתי קשה בשבילו, והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. גם בשביל הערך שאקבל מהשירות, וגם בשביל התרומה שהרגשתי שאני יכול לתת".
כיום הוא עובד כמפתח FullStack בחברת D-ID. "התחלתי לעבוד בחברה לפני קצת פחות מחודש", הוא מספר על ההתחלה החדשה. "זו חברה בתחום ה-generative AI ששוחה בעולם ה-Text To Video. הצוות שאני בו נותן פלטפורמה ליצירת 'סוכן' שמסוגל לענות ללקוחות על שאלות, כולל תזוזה של השפתיים, כך שזה ייראה כאילו הוא באמת מדבר עם הלקוח".
אילו קווי דמיון אתה רואה בין עולם הספורט להייטק?
"דבר ראשון, התחרותיות. לכל חברה יש מתחרים, ואתה אחראי לתת מוצר שיהיה יותר טוב משלהם, יותר נוח למשתמש ועם יותר פיצ'רים ופחות באגים. בנוסף, לאנשים בהייטק יש את הדרייב להצליח ויש את הגאווה במוצר ובחברה כמו שלספורטאי תמיד תהיה גאווה בקבוצה שלו. דבר אחרון הוא האהבה למקצוע - הרבה מהאנשים המצליחים והטובים שיצא לי להכיר בהייטק הם כאלה עם תשוקה אמיתית למקצוע. הם מתעסקים בו גם מחוץ לשעות העבודה ולומדים אותו כי זה מעניין אותם, לא כי זו העבודה שלהם".
מורטמן הביא איתו מעולם הספורט גם את השאפתנות: "היכולת ללמוד, הרצון להשתפר והדרייב להצליח הן תכונות שמאוד עוזרות לי בעבודה, ואני מייחס אותן בעיקר לספורט", הוא מספר. "צריך גם לדעת להתמודד עם כישלונות. לפעמים אתה עובד על משהו ולמרות כל ההשקעה והניסיון הוא לא מצליח. בתור ספורטאי חוויתי הפסדים קשים, אבל חשוב לדעת להמשיך הלאה".
כיום הספורט הוא כבר לא העיסוק העיקרי שלו, אבל הוא עדיין מתגעגע: ״להתאמן כמעט בכל יום עם חברים לקבוצה, להרגיש שאתה משתפר, לשים לעצמך יעדים ולראות את ההתקדמות שלך זה משהו שאני תמיד אזכור לחיוב מהתקופה שלי כספורטאי", הוא מספר. "לפני שנה וחצי בערך חזרתי לשחק כדורעף בנבחרת ארצית של מכבי תל אביב. יש אימון ומשחק בשבוע או שני אימונים בשבוע. זה כיף גדול להיות חלק מקבוצה שוב, במיוחד בספורט שאני כל כך אוהב".
"התשוקה לספורט עדיין קיימת - זה לא משהו שיכול להיעלם"
יובל רואש, בן 37, הוא כיום מנכ"ל ומייסד Bits of Gold - הפלטפורמה הישראלית המפוקחת למסחר במטבעות דיגיטליים. אבל לא תמיד הוא היה איש של טכנולוגיה, והחוזקה שלו הייתה דווקא כדור-יד.
בגיל 6 רואש התחיל בקריירת כדורגל בצרפת, וכשחזר עם משפחתו לארץ בגיל 12 עבר לכדור-יד והתאהב. "עברתי בכל מחלקות הנוער כדוריד של א.כ נס ציונה ונבחרות ישראל בכל הגילאים, ובצבא, כששאר השחקנים היו בסטטוס 'שחקן מצטיין', אני התגייסתי לקרבי והייתי קצין בתותחנים", הוא מספר. "בגיל 23 פנה אליי המאמן שלי בתיכון, שמונה בדיוק לאמן את נס ציונה, והחלטתי שאני חוזר לשחק". בשלב הזה הוא כבר עבד כמנהל שיווק ופיתוח עסקי בחברה צעירה והיה סטודנט באוניברסיטת תל אביב, ובכל זאת הוא החליט לחזור לכושר ולשחק 7 שנים בנס ציונה ולאחר מכן במכבי ראשל"צ.
שיא הקריירה שלו היה בעונתו האחרונה, כשזכה באליפות המדינה עם מכבי ראשל"צ. "אפשר לומר שפרשתי בשיא, בגיל שבו יכולתי מבחינה פיזית להמשיך עוד כמה עונות. עם זאת, כבר ב-2013 הקמתי יחד עם אחי את ביטס אוף גולד, סטארטאפ בתחום המטבעות הווירטואלים ואלה היו שנים מאוד עמוסות. לימודים בבוקר, עבודה במהלך היום ואימונים בערב", הוא נזכר. "החברים בקבוצה ראו אותי מוציא את הלפטופ בחדר ההלבשה ובנסיעות לחו"ל כדי לענות ללקוחות ולנהל את העסק. כשהחברה הוקמה הייתי סמנכ"ל התפעול שלה, ואחרי שנתיים הפכתי להיות המנכ"ל. ידענו שהמטבעות הווירטואליים הולכים לשנות את הכלכלה, ראינו את הפוטנציאל ממש בתחילתו".
שנת הפרישה שלו הביאה לידי התנגשות את שתי אהבותיו, הספורט וניהול החברה. ב-2017, כשהוא היה בשיא הקריירה וזכה באליפות, גם הביטקוין התפוצץ. בתחילת העונה הוא היה 500 דולר, ועד סופה הוא כבר קפץ ל-6,000 דולר - כשבהמשך השנה עמד על 20,000 דולר. העסק הלך וגדל, ודרש את נוכחותו המלאה עד שהתגבשה ההחלטה לעזוב את הכדור-יד. "זו לא הייתה החלטה קלה, אבל בהסתכלות לאחור, עשיתי דברים יפים מאוד בכדור-יד. היכולת לחזור משירות צבאי, לשחק כדוריד מקצועי ולסיים עם תואר אליפות - זה הישג מדהים. הדבר היחידי שמרגיש לי כמו פספוס זה שאם הייתי נשאר בענף הייתי אולי יכול לשחק בנבחרת ישראל. זו סגירת המעגל שהיתה חסרה לי, לעמוד מול קהל ולשיר את ההמנון במשחק רשמי".
רואש מזהה כי הרקע שלו בספורט תרם לו בכניסה לעולם ההייטק, וזוקף לזכותו תכונות כמו התמדה, עבודת צוות, זיהוי נקודות חוזק וחולשה אצל עצמו ואצל אחרים ושיתוף פעולה. "כל אלה, בשילוב התחרותיות והרעב להצלחה, הן תכונות חשבונות בניהול חברה. ספורט עבורי הוא כלי אישיותי וניהולי, הוא משפר את יכולת הניתוח, ההקשבה, שיתוף הפעולה והסבלנות, וגם מנחיל משמעת ויכולת לדרוש סטנדרט גבוה".
למה אתה מתגעגע מימיך כספורטאי?
"הבעיה העיקרית של ספורטאים שפורשים היא איך לבצע את המעבר מקריירה ענפה, תחרותית ויצרית, שבמהלכה הם מככבים בכותרות העיתונים, למקצוע אחר במגזר העסקי, שהוא בדרך כלל רגוע ומשעמם יותר. למזלי אני מרגיש שהגעתי לתחום שמתאים לי. תחום הקריפטו עדיין צעיר ומתפתח ללא הפסקה, ואת האדרנלין של המגרש החליפו אינסוף אתגרים לאורך השנים. לצד זה אני הרבה פעמים מוצא את עצמי מתגעגע לקהל, להתרגשות של לפני משחק, לתחושת הניצחון של אחרי, להודעות בין השחקנים, לווייב המיוחד ולחברות שהייתה לנו".
כיום רואש עדיין משלב ספורט בשגרת היום שלו. הוא רץ, מתאמן בחדר כושר ומשחק כדורגל וטניס, אם כי ברמת אינטנסיביות אחרת לגמרי. אחרי הכל, מדובר לא רק במנכ"ל של חברה, אלא גם באבא טרי. "יש מחשבה קטנה שאומרת שחבל שהבן שלי לא הספיק לראות אותי משחק, אבל אני מבין שאלה החיים", הוא אומר בהשלמה. "הספורט הוא עדיין חלק מרכזי מחיי, אני עוקב אחרי תוצאות, רואה משחקים ומשחק בעצמי. האינטסיביות כאמור פחתה, אבל התשוקה וההנאה מהספורט עדיין קיימים, זה לא משהו שיכול להיעלם".
"מבחינתי לסגור משרה באופן מוצלח זה ניצחון לכל דבר"
דניאל שטיינברג, בת 39 מתל אביב, עזבה את עולם הספורט המקצועי רק לפני שנתיים וחצי, כשחזרה לגור בישראל אחרי 16 שנים בארה"ב במהלכם עסקה בספורט באופן מקצועי. מילדותה היא הצטיינה בטניס, ומגיל 11 כבר השתתפה בתחרויות בכל העולם וייצגה את ישראל. "הייתי סגנית אלופת ישראל בבוגרות ביחידים ואלופת ישראל בבוגרות בזוגות, ומדורגת בטופ 500 העולמי בדירוג WTA לנשים", היא מספרת. "בגיל 21 נסעתי לשחק בליגת המכללות האמריקאית, ושם דורגתי 26 בארה"ב בשיאי".
שטיינברג סיימה לשחק באופן מקצועי בגיל 25, ונכנסה באופן טבעי לעולם האימון. גם שם היא עשתה חיל, ובין היתר אימנה קבוצה שדורגה בשיאה במקום ה-25 בארה"ב. כיום היא מביאה את יכולותיה לתחום אחר לגמרי: שטיינברג היא ראש צוות גיוס בחברת ראפיד (Rapyd), וגם מגייסת בעצמה. "ראפיד היא חברת Fintech as a Service שמנגישה לחברות את רשת התשלומים הגלובלית הגדולה מסוגה בעולם", היא מסבירה, "אנחנו רואים את התפקיד של צוות הגיוס כאחד התפקידים הכי חשובים בחברה, אפשר אפילו לקרוא לנו שומרי הסף שלה. הצוות אחראי למצוא את העובדים שכמובן יהיו הכי חזקים מבחינה מקצועית, אבל גם, ואפילו יותר חשוב, מתאימים ל-DNA התרבותי של החברה".
המאפיין המשותף הבולט ביותר בעיניה בין עולם הספורט לעולם הטכנולוגיה, הוא הדרייב להצליח ולהשתפר כל הזמן: "זה מתחיל במוסר עבודה גבוה, כי ספורטאים לא מפחדים לעבוד קשה. את התחרותיות לא מאבדים לעולם, ולי זה נותן אדג' בכל מה שאני עושה בחיים. מבחינתי לסגור משרה באופן מוצלח, זה ניצחון לכל דבר". בנוסף, היא מונה את היכולת להתמודד עם אתגרים וכישלונות ואת המיומנות בעבודת צוות כדברים שלקחה מעולם הספורט ושהם רבי ערך גם בעולם הטכנולוגיה.
את מתגעגעת לימים שלך כספורטאית?
"ברור. אני מתעגעת לסיים אימון ולהיות כל כך מותשת שאני לא מצליחה ללכת לאוטו. מתגעגעת לתחושה של המשחק מול קהל, להיות גאה בעצמי אחרי אימון או משחק קשה. להיי שאין שני לו אחרי ניצחונות גדולים, ולדרייב שהרגשתי בתחרות בינלאומית שמשודרת בכל העולם. כיום יש לי כמה פציעות שמונעות ממני לשחק, פה ושם אני עולה למגרש עם חברים בשביל הכיף, אבל לא משהו שמתקרב לעבר שלי. הלוואי ואני אצליח לחזור לשחק באופן קבוע".