בגיליון החדש של מגזין TIME כותב וולטר איזאקסון, בעבר עורך בכיר במגזין והאיש שהיה אחראי למהדורה המקוונת הראשונה של הטיים, מאמר תחת הכותרת "איך להציל את העיתונים שלנו".
העיתונים קורסים, זה לא סוד גדול. רבים הם העיתונים שנסגרו ושעומדים להיסגר, ורבים יותר הם אלה שמקצצים ומפטרים (בישראל יאבדו השנה, על פי הערכות אגודת העיתונאים, כ-550 עיתונאים את מקום עבודתם, שזה כרבע ממספר העיתונאים בארץ, וזה בלי לדבר על כל אלה, כולל הח"מ, שנאלצו לקצץ משמעותית בשכרם). זו לא רק אשמת המיתון, העיתונים גססו עוד לפני המפולת בשווקים, אבל אירועי החודשים האחרונים החמירו את המצב.
והמצב, אם כן, בקקט. מה ניתן לעשות, אם בכלל, על מנת לעצור את הסחף המסוכן הזה? איזאקסון, כמו אחרים, שם לב לנקודה חשובה: העיתונים אולי מתמוטטים כלכלית - אבל העיתונות נהנית ממספר הקוראים הגדול ביותר אי פעם, והמספרים רק הולכים וגדלים. מי "אשם" בכך? האינטרנט, כמובן. כולם צורכים, קוראים וצופים דרך הרשת - אבל בחינם. מספר המינויים הולך ופוחת וכך גם המכירות בדוכנים, מה שמשאיר את העיתונות רק עם מודל כלכלי אחד: פרסומות. זה מודל מסוכן, אומר איזאקסון. הסתמכות באופן כמעט בלעדי על פרסומות גורמת לנזק כפול: עכשיו העיתון תלוי במפרסמים בו, לא בקוראים בו. ואם הוא לא תלוי בהם - הרי שהוא גם לא חייב להם כלום. זה יכול להסביר את הרמה המידרדרת.
מה עושים? הרעיון שמציע איזאקסון הוא, בפשטות, לחזור אחורה ולהתחיל לגבות כסף על תוכן באינטרנט לפי מתכונת של מיקרו-תשלומים, כלומר לא רק תשלום חודשי אחד גדול, אלא גם, או בעיקר, חיובים קטנים לפי מאמר, מהדורה וכד'. "הפכנו לשבויים באתוס האומר שמידע רוצה להיות חופשי", כותב איזאקסון, אבל זה לא תמיד היה ככה. בימים הראשונים של הרשת, עיתונים היו מוכרים את התוכן שלהם, לפעמים ישירות לקורא ולרוב דרך ספק האינטרנט. זה הלך יופי, אבל הם נטשו את הדרך הזו כשהסתנוורו על ידי הפרסום אונליין, מה שהתברר כטעות. כל מה שצריך לעשות הוא למצוא כלי פשוט, אינטואיטיבי וזול למיקרו-תשלומים. ראית מאמר שאתה רוצה לקרוא? שלם במחילה עשרים או שלושים אגורות בלחיצת כפתור ותהיה בריא. זה נראה לי כמו פתרון הגיוני הרבה יותר מפתרון אחר שהוצע לא מזמן: שהמדינה תפרוש רשת ביטחון לעיתונים כמו שהיא עושה למערכת הפיננסית. להיות תלוי במדינה זה לא פחות גרוע מלהיות תלוי במפרסמים.
איזאקסון לא מתעכב, וכנראה שאין צורך, בעצם הנחיצות של עיתונות חזקה העומדת על שתי רגליה. הרי איך אפשר בכלל להבדיל בין חולשתה של העיתונות והתלות שלה בבעלי ההון לבין המצב הקטטוני של הדמוקרטיה הישראלית והחברה בכלל?
למאמר המלא (בחינם, למרבה האירוניה), וגם על העיתונאי דן סממה שהלך לעולמו ב"העין השביעית".
