ב-7 לאוקטובר, אחרי החשיפה לחדשות המזעזעות והדיווחים הנוראיים, לא מעט אנשים שלפו במהלך היום את הטלפון באינסטינקט והתחילו לגלול באינסטגרם ובסטורי, כמו שהם עושים בכל יום. במקום לראות תמונות וסרטונים של שבת רגועה, של קודי קופון או של כלבלבים וחתולים – הם נחשפו לזוועות הכי קשות שערוצי המיינסטרים עוד צנזרו עבורם. כך הפכו הרשתות החברתיות ביום אחד ממקום של אסקפיזם, לחמ"ל הסברה עם תכנים קשים וכואבים.
"היום השחור שיצר טראומה ופאניקה לכל תושב בישראל המשיך בגל של פניקה ברשתות החברתיות, שם הגולשים נחשפו לכל הסרטונים והזוועות ביתר שאת. בכל רשת חברתית שקיימת, הטראומה נהיתה עוד יותר גדולה. בטלוויזיה יש עוד צנזורה, אבל ברשתות אין שום סינון. אנשים פשוט נחשפו להכל וקיבלו את הטראומה בצורה הרבה יותר קשה", מתאר ערן ניזרי, מנכ"ל משרד הפרסום והדיגיטל Leaders, "החיים של אנשים פה השתנו לגמרי. בעבר הרשתות היו מקום לאסקפיזם, אנשים נכנסו אליהן כדי לראות את הדברים הכי מדהימים שקורים. היום זה נהפך להיות מקום שבו נחשפים לדברים הכי נוראיים שקורים".
"אנחנו כל כך רגילים לחיות את האינסטגרם והפייסבוק בכל רגע ביום כדי להתנתק מהמציאות או העבודה ולראות נוף יפה או יום הולדת של חבר. אתה נכנס מהרגל לרשתות בהתחלה סתם כדי לגלול אבל פתאום אתה רואה תמונה של גופות ודם בסטורי", אומר גלעד קהן (26), מנהל מוקד מכירות מתל אביב, "מהרגע שהכל התחיל זה הדבר היחיד שצרכנו ברשתות. רק עוד ועוד סיפורים, גם פייק ניוז. דיי מהר כל המדיות הפכו לחמ"ל ופחות לאופציה לברוח ולשתף גם מחשבות אחרות".
ברגע אחד עולם תוכן שמלא במשפעיניות ומשפיענים, סרטונים מצחיקים וטרנדים בטיקטוק, הפך למעין ערוץ תקשורת כואב ומדמם. לשינוי הקיצוני שעבר עולם הרשתות החברתיות יש השלכות. "אני אדם מאוד ויזואלי. כל דבר שאני רואה אני מצלם, מצייר וכותב. האינסטגרם והפייסבוק הם כלי שמאפשר לי להביע את העולם הפנימי שלי, זה מעיין יומן ויזואלי שמתעד את מה שעובר עלי", מסביר גל פרימק נג'רי (36), במאי פרסומות ובעלים של סטודיו לפוסט פרודקשיין מתל אביב, "מאז הדף שלי הפך להיות צבוע בשחור ובדם. הרבה רצון לשתף ולתאר החוצה את הזוועות שאנחנו חווים. הצורך שלי לשתף את מה שעובר עלי ביום יום נאלץ להיות מושתק מתוך רצון שהעוקבים שצורכים את התוכן שלי יקבלו כקו ראשון את היותי ישראלי שנלחם על החיים שלו".
עבור מי שרגיל לחיות את הרשתות החברתיות מדי יום, מדובר בשינוי גדול. "אני מרגיש שאני כבר לא אותו בן אדם. אני מרגיש שאני נציג של מדינה, שחשוב לו לשדר החוצה ולספר את הכאב", פרימק נג'רי אומר, "אני אדם שמצלם בלי הגזמה מאה תמונות ביום. המון מהתוכן עולה לדף האינסטגרם שלי באופן קבוע ואני חושב שבתקופה הזו צילמתי אולי עשר תמונות בשלושה שבועות. אני מונע מעצמי לא רק לצלם, אלא גם להסתכל על המציאות מסביב. אני מרגיש שאין לי יותר קול, קשה להסביר את זה לאדם שזה לא משהו שבוער בו. הרצון להסתכל על העולם, לתעד ולשתף זה משהו שחזק ממני. זה חלק מהיצירה שלי והמקצוע שלי. אם בשגרה אני רגיל ליצור, לצייר, לצלם ולערוך גם כתחביב וגם כעיסוק מסחרי והכנסה יום יומית, שניהם הושתקו ברגע אחד וירדו לאפס".
מקוד קופון להסברה: השינוי של משפיעני הרשת
העסקים שהתפתחו סביב הרשתות החברתיות הוקפאו מאז המלחמה. "כמות התוכן יחסית למה שהיינו רגילים ירדה באופן משמעותי. בהשוואה לשגרה יש פחות תכנים מצד משפיענים. אם פעם משפיענית שהיה לה קוד קופון הייתה צריכה לטחון תוכן על המוצר והייתה מעלה גם מעל 20 או 30 סטוריז, היום זה יותר סולידי", אומר ניזרי, "כמובן שאין קודי קופון, אין שום דבר. העולם של המשפיענים נפגע ביג טיים, אבל אני חושב שברגע שנכנס גם למסלול של שגרה אני צופה שתהיה חזרה מסוימת. אנשים בכל זאת רוצים לחיות וכנראה נצטרך לחיות לצד המלחמה הזו הרבה חודשים. אני צופה שתהיה התאמה של הפעילות המסחרית – היא לא תהיה אגרסיבית כמו בעבר, אלא יותר מעודנת וקלילה".
טל טלמון למשל, שחקנית ויוצרת תוכן, הפכה ממשפיענית לאשת הסברה לכל דבר. "הרשתות החברתיות הפכו לנשק מאוד חזק. כמישהי שחיה בתוך הרשת אני מבינה שהזירה הזו מאוד קשה לישראלים ויהודים. יש תחושה של חוסר אונים", מספרת טלמון, "מישהו כתב לי באינסטגרם שלדעתו אני לא צריכה להעלות כאלה תכנים כי יש ילדים ברשתות וצריך להגן עליהם. התשובה שלי היא שזו חלק מההגנה שלי על הילדים שלנו. כולם עברו תופת. ההגנה שלי היא לצעוק את האמת החוצה ואת העובדות לעולם ומספיק בן אדם אחד שרואה את הסרטון שלי עם קשרים בחו"ל כדי שזו תהיה התרומה שלי למלחמה".
רבים מהגולשים מצפים בכיליון עיניים גם לקצת אור בתוך כל החושך. "אני מקבלת כל הזמן הודעות מגולשים שרוצים קצת סרטונים של אולי הבן שלי וגם אני מתגעגעת לזה, אני מודה. זה לא העיקר כרגע ואין כוחות נפשיים לצלם. הסרטונים של אולי תמיד העלו לאנשים חיוך על הפנים, אבל עכשיו יש תחושה שאף אחד לא מסוגל לחייך. אני באמת רוצה ומנסה כי אני יודעת איזה כוח יש בכך. אנשים מתחננים לזה, אבל מה שלא בא טבעי לא הולך בכוח. אני מנסה לטפטף טיפות של אור איפה שיכולה, אבל בסוף אנחנו עוברים פה שואה והתפקיד שלנו כמשפיענים זה שהעולם לא ישתוק יותר", היא מספרת בכאב, "מגיעים אלי סרטונים שהנפש שלי לא יודעת להכיל. אני לא יודעת איך להתאושש מזה. אני מרגישה שיש לי תפקיד להעביר את זה הלאה אבל הנפש שלי מרוסקת עמוק".
גם אן זיוי, מנחה, דוגמנית ואשת עסקים הפכה ברגע לשליחת הסברה ברשתות. "הרשת הפכה להיות ממקום מניב כלכלית לכל האושיות לדבר אחר. ברור שזה משנה את היום יום - ממצב שאת מפרסמת בגדים וקודי קופון לכדורים לנשירת שיער את הופכת להיות חלק ממערכה מאוד חשובה במדינה. אני מרגישה שיש לי אחריות ואני לא יכולה להתרחק מזה״, מספרת זיוי,
"אני מרגישה געגוע לעולם שהיה כאן לפני, ברור שזה חסר, אבל אני חייבת להתעסק בהסברה ועושה את זה מכל הלב. אני רוצה לנצל את הפלטפורמה שלי עבור תכנים שיכולים לעשות טוב למדינה. זו שאלה שאני גם שואלת את עצמי, כי גם לי בא לפעמים לצרוך טראש. עובדה שבשבועיים האחרונים אני צופה בנטפליקס כדי לברוח לאסקפיזם ואני בדילמה האם העוקבים שלי היו רוצים את זה גם. אין מה לעשות, החיים בסוף ממשיכים ואני כן רוצה להוביל אנשים דווקא עכשיו להתחיל חיים חדשים ולחזור לשגרה. בסוף אנחנו יכולים לשקוע ולעולם לא לקום מהטרגדיה".
מתי נצליח "לחזור לשגרה"?
הצורך של אנשים רבים להפסיק להעלות ולצרוך תכנים קלילים ברשתות מגיע ממקום פסיכולוגי עמוק יותר ממה שנראה לנו. "הרשתות החברתיות זו עוד זירה של השדה החברתי ובמובן הזה הן מיישרות קו עם התחושה שעכשיו כולנו במלחמה. המצב הפוליטי והצבאי השתלט על הרשתות בצורה מאוד חזקה גם כמקור לאינפורמציה ולמידע, וגם כשדה שחושף עד כמה הפלישה הביתה היא לא רק פיזית לבית של אנשים, אלא גם לבית של כל אחד מאיתנו. פתאום אתה קורא פוסט בפייסבוק של מישהי שנפרדת כי היא בממ"ד והמחבלים אצלה בבית. הפלישה פנימה היא שיקוף מדויק של החוויה שניכרת גם ברחובות. זה לא ייחודי לרשתות החברתיות", מסבירה ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת תל אביב.
רבים מרגישים אשמים רק מהמחשבה על להעלות סטורי מצחיק. "אנחנו במצב של אשמת ניצולים. כולנו מרגישים שזה קרוב אלינו וזה גורם לתחושה שגויה שצריך כל הזמן להיות עצובים ולהתעסק במצב, שאסור לשמוח ואסור לעשות שום דבר אחר. יש אנשים שכותבים ממש שכל עוד יש חטופים בעזה אסור לנו לישון גם בשקט", מתארת ד"ר גוטמן ומדגישה, "זה אולי נכון עקרונית כעמדה מדינית אסטרטגית אבל ברמת הפרט זה די הרסני. אי אפשר לחיות בלי לישון ואי אפשר לחיות במצב של סטרס איום תמידי".
אנשים ממשיכים לשתף תכנים, אבל בעיקר כאלו שנוגעים לכאב האישי והקבוצתי. "אנשים עדיין משתפים, אבל בכיוון מאוד מסוים. הם משתפים במצוקה פנימית או מנגד בעשייה התנדבותית ומשתפים בדעות שלהם. הם משתפים רגשות מסוימים, וזה קשור לזה שהם מרגישים לגיטימציה גם להרגיש רק רגשות מסוימים", אומרת ד"ר גוטמן ומוסיפה, "אנשים מוצאים פורקן בלבטא את עצמם בצורה עקיפה. תחת הכותרת של מה זה גורם לי להרגיש, אנשים מצליחים להרשות לעצמם לבטא קול".
האם הרשתות החברתיות יחזרו להיות מה שהן היו בעבר?
"יש משהו בשמחה שהוא דווקא ביטוי של חוסן. אנחנו צריכים גם מורל - תמונות של ילדים מחבקים הורים, סרטונים של כלבלבים וכדומה. הרעיון הוא שהחיים נמשכים ושלמען הילדים החדשים שנולדים והאהבות החדשות שירקמו אנחנו צריכים להתאמץ להפוך את העתיד לטוב יותר. זו תזכורת טובה לזה שיש בכל זאת גם טוב בעולם ואפשר לטפח גם אותו", אומרת ד"ר גוטמן, "יש הבדל גדול בין להיות לא רגיש לבין לדרוש מעצמך לא לשמוח, לא לאהוב או לא ליהנות. אני חושבת ומקווה שהמצב ישתנה בעתיד ושבקרוב נחזור לקרוא עוד פוסטים על בעיות חניה, פקקים או פינת הקפה במשרד".