איך בעצם הם חיו פעם? איך הסתדרו בכלל לפני 50 או 20 שנה, כשהכל היה שחור לבן, החיים זזו לאט ונהמנו איש אל רעהו? נכון שהייתי פה לפני 20 שנה, אבל יש לי זיכרונות יותר מוצקים משלב הביצית בחצוצרה. אז בואו ננסה: שלב ראשון אנחנו מוציא מהתמונה את כל המסכים והאינטרנטים והפייסבוקים. ואז פתאום כבר לא ברור מה נשאר מהחיים האלה. מה עושים כל הזמן הזה? משתעממים? מדברים עם שלושה חברים מהכפר, שומעים שוב ושוב שני תקליטים שרוטים? מגוונים עם רשת א' באיי.אם?
ילדים גורמים לך לחשוב על דברים שלא התכוונת, וגם על דברים שממש התכוונת שלא לחשוב עליהם. על זיקנה,, על מוות. בעצם – לחשוב על זמן. על שניות ודקות, ועל שנים ועשורים. סבא שלי הפך לאבא בגיל 37. גם אני הפכתי לאבא בגיל 37. לקח לנו אותו זמן להגיע מ-A ל-B. תכל'ס, בזה נגמר הדימיון. הלוואי שבאופי נשאר משהו. החיים ארגנו לו דרמות אחרות לגמרי מהזוטות שמסעירות אותי. אבל הוא לא השתעמם לרגע. העולם שלו היה מלא מקיר לקיר בהיסטוריה, צבא, ספרות, יהדות. הוא זכר כל דבר שקרא. "מתי נחרב בית ראשון אתה יודע?", היה סונט בי בחיוך, וחותם בלי להמתין לתשובה "נו, ואתה רוצה להיות עיתונאי". אני ראיתי היום שני סרטונים ודפדפתי קצת בטוויטר. לא זוכר מה ראיתי. משעמם.
פיתחתי אובססיה קטנה לעניין תשומת-הלב בשבועות האחרונים. כמה תשומת לב יש לנו, והאם זה נגמר מתישהו. חיפשתי מחקרים, לא מצאתי. אם עוד לא קם חוקר תשומת הלב הראשון, אני מתנדב. בעצם אולי אני מתנדב להיות שפן הניסיונות. כרגע, על כל פנים, נדמה לי שיש לבנאדם איזו קיבולת סופית של תשומת לב וריכוז. אפשר להתאמן ולהשתפר, אבל בגדול – משכת את השמיכה מעל הכתף, רגל שמאל קופאת. מה נשמט כשדחפנו לעצמנו גם היום אינסוף גירויים? לא יודע. הייתי עסוק בלספור לייקים באינסטגרם. אבל פעם בכמה זמן, סביב איזה יום זיכרון, אני נופל על איזה מכתב שכתב פעם איזה חייל גיבור שנפל. דאמיט, הם ידעו לכתוב. בעצם, הם ידעו להרגיש. היה להם זמן לזה.
אומייגאד, פולארויד
קיבלתי מהחברים הטובים בקשת מתנה לחג: אינסטקס מיני - מצלמה דמוית-פולארויד של פעם, שפולטת תמונה מודפסת. תוך שאני עוד מתלבט איך לבשר לה שחייבים לשכן עוד קופסה בארון גאדג'טים - סליחה, ארון חיתולים – נכנסת אחותה בת ה-11 וחצי ונעצרת בחריקת בלמים מול הקופסה הסגורה ומתחילה לשאוג, אומייגאד, אומייגאד, יש לכם אינסטקס! מאיפה יש לכם אינסטקס? אפשר לפתוח? אפשר לצלם? פליז פליז נו. כדרכם של בני הנעורים היא ידעה מיד מה עושים עם הענתיקה הזו: פתחה, התקינה את דפי הצילום בגב המצלמה, צילמה כמה פריימים, הניחה אותם על הדשא, שמה את המצלמה לידם, צילמה את כל זה באייפון והעלתה לאינסטוש. דאאא.
יש תיאוריה שאומרת שהעולם לא סתם משתנה – הוא זז בספירלה. כלומר, אנחנו חוזרים לאותם מקומות, לאותן אופנות, אבל כל פעם עם טוויסט קטן. ואם בא לכם עוד כאפה קטנה של מערבולת זמן. תעשו פליי ותראו ילדה בת 8 מסבירה מוצר בן כמעט 70 שנה.
אומייגאד, אפל ווטש
השעון של אפל בדרך אלי. זה מוזר: אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה אזקתי לעצמי את היד עם שעון. אולי בצבא. אבל דבר אחד ברור – גם כאן הזמן לא יחזור אחורה. הוא רק יעמיס לי עוד את תשומת הלב. אתם יודעים, השעון הזה גם לוקח לנו מדדים פיזיולוגיים, ועכשיו הוא יוכל למדוד איך אני מרגיש כשטורפים לי את תשומת הלב. קבוצת הוואטסאפ המשפחתית גורמת לי להזיע קצת? מייל מדפני העורכת שעה וחצי אחרי הדדליין מעלה לי את הדופק? מעולה. מישהו כבר יידע מה לעשות עם המידע הזה ואיך להוציא ממנו כסף. ונדמה לי שמצאתי את המחקר שחיפשתי. וגם את השפן.
לטור האחרון של דרור גלוברמן: ים של זבל