תראו, אף פעם לא אהבתי את ראש השנה. זה חג מעפן. האוכל בחגים האחרים טעים פי מיליון, השירים מאוסים, ואף אחד לא רוצה להסביר לדודה שלו שהוא עדיין רווק ושהוא יעדכן אותה כשיהיה חדש ושהוא עדיין לא בטוח איפה הוא ימשיך ללמוד ושהוא חושב שהיה נחוץ לערב את הפלסטינים בתהליך השלום עם איחוד האמירויות ועם בחריין. אה, ואני מניאק אם אי פעם הגעתם ליעדי ראש השנה שסימנתם לעצמכם. יעדים לשנה החדשה זה בכלל בשנה האזרחית.
הפעם ראש השנה הוא אחד החגים המתבקשים. שנת תש״ף הייתה שנה מקוללת; מקוללת ברמה הגלובלית, ברמה הלאומית וברמה המשפחתית. קו השיער שלי המשיך לסגת ומגפה מטורללת שיתקה את כל העולם. נתניהו עדיין ראש הממשלה, המיזם הפוליטי הכי חשוב של השנים האחרונות התמוסס (המחנה הדמוקרטי, אנחנו מתגעגעים), ענף התרבות קרס וטבריה זכתה לעדנה מחודשת. אבל עם כל הכשלונות האישיים והלאומיים (אלוהים, ההודעות שקיבלתי מחברים מחו״ל ברגע שהכריזו על סגר שני. איזה בושות), דבר אחד בשנה הזו היה נפלא: הזום.
בפתחה של השנה החדשה, עלינו להוקיר תודה לאל הנצחי שלנו, אריק יואן. אם אתם לא מכירים (אוי ואבוי), מדובר במיליארדר הסיני-אמריקני שהקים את זום אחרי שעזב את סיסקו. מדובר בבן אדם שהתעשר מהצרה הכי גדולה שנפלה על האנושות בעשורים האחרונים. 17.7 מיליארד דולר לא הולכים ברגל ואני ממש לא צר עין. אני הכי מפרגן לו. אני מפרגן לו כי בזכותו ובזכות הצוות שלו, יכולתי להמשיך בעבודה שלי למרות שלעלות על קו 1 של דן זה כמו ללקק צלחת פטרי, ולמרות שהסיבה האמיתית שאין לי רישיון היא שאני פוחד להיכשל בתיאוריה. אמא שלי, מורה כבר 34 שנה אנד קאונטינג כי משרד החינוך מסרב לשחרר אנשים, הייתה יכולה להתחבר בכל בוקר לזום וללמד את התלמידים המתוקים שלה. אבא שלי, במאי תיאטרון שנפגע קשות מהמשבר הזה, גילה נחישות ואורך רוח מדהימים וחווה תקופה פורה בטירוף של יצירה. איך הוא עשה את זה? דרך הזום.
ישראלים עובדים יותר שעות מעובדים אחרים בעולם - ואפשר אחרת
בפתחה של השנה החדשה, אנחנו צריכים להמשיך עוד קצת בזום. רק עוד קצת. כי אם לא היה לנו זום, ואם לא היה לנו מיקרוסופט טימס, ואם לא היה לנו גוגל הנגאוטס או סקייפ, אני ועוד רבים מחבריי לא היינו יכולים להמשיך לפגוש את הפסיכולוגים והפסיכולוגיות שלנו. כי אם לא היה לנו זום, לא הייתי יכול להתחבר לקורס גרמנית שמועבר בברלין ולפגוש אנשים מפרו ומגיאורגיה ומניו זילנד ומספרד ומחורים נידחים אחרים בגרמניה, ולשמוע מהם ישירות על ההגבלות שהטילו במדינה שלהם ועל כמה הם מתגעגעים להורים ולאחים שלהם. כי אם לא היה לנו זום, לא הייתי יכול לעבוד עם המורה המדהים שלי לפיתוח קול, שיום אחד מעביר כיתת אמן בלונדון, אחר כך טס לסרי לנקה ובשבוע אחרי זה נוסע להקים לעצמו בית בגוודלחרה.
המעבר לעבודה מרחוק ולתקשורת דרך הזום פינה לי שלוש שעות ביום. שלוש שעות ביום שבהן יכולתי לעשות דברים שממלאים אותי, שבונים אותי, שעושים לי טוב. במשך תשע שעות עבדתי כמו מטורף, ובשלוש שעות האחרות שהתפנו למדתי יצירות חדשות, תרגלתי את הגרמנית שלי וטיפלתי בעצמי. ואני ממש לא היחיד שיכול להרוויח מזה; זו גישה שיכולה לשנות את חייהם של מיליוני בני אדם. כל הפתרונות האלה היו קיימים עוד לפני הקורונה; אנחנו פשוט סירבנו להשתמש בהם.
לפי נתוני ה-OECD, הישראלי הממוצע עבד 1,898 שעות בשנת 2019, לעומת הצרפתי הממוצע שעבד 1,505 שעות בשנה ובוודאי שלעומת הגרמני הממוצע שעבד רק 1,386 שעות בשנה. אנחנו עובדים המון. תוסיפו לכך את השעות שאנחנו מבלים בדרך לעבודה כי בונים כאן רק כבישים ומחלפים ולא תחבורה ציבורית והתוצאה היא לא פחות מקטסטרופה. אבל אפשר אחרת.
אין לי ספק שהרבה אנשים לא יכלו לעשות את מה שאני עשיתי בחודשים האחרונים; אין לי ספק שמאות אלפי המובטלים שאיבדו את מקומות העבודה שלהם בעקבות המשבר לא יכולים להרשות לעצמם להתפנות לדברים שעושים להם טוב. אבל ברגע שנתחיל להתאושש מהצרה שנפלה עלינו, הם יוכלו. חיים דיגיטליים יותר יפתחו לכולנו את הראש לכל ההזדמנויות לפיתוח עצמי שהונחו בפנינו כבר קודם לכן ופשוט לא התייחסנו אליהן.
להרוויח את העולם - בלי לצאת מהבית או להיכנס לחוב כלכלי
המעבר לחיים דיגיטליים יותר יעניק לישראליות ולישראלים מהפריפריה גישה מהירה יותר להשכלה איכותית יותר, בלי לשלם אלפי שקלים עבור פסיכומטרי במקרה הטוב ועשרות אלפי שקלים במקרה הרע. גוגל, למשל, כבר הצהירה שתציע קורסים מקצועיים בניתוח נתונים וניהול פרויקטים, שיימשכו חצי שנה ויעלו קצת פחות מ-300 דולר; החברה גם התחייבה לגייס לשורותיה עובדים שיקבלו את התעודה, ולהתייחס אליהם כמו אל בוגרי תואר ראשון, שעלותו בארצות הברית נעה בין עשרות אלפי למאות אלפי דולרים.
תחשבו על ההשלכות של זה: המוני אנשים מוכשרים שמעולם לא קיבלו גישה למערכת חינוך איכותית, יוכלו לשלם מעט כסף באופן יחסי ולקבל דיפלומה מאחת החברות החשובות והחזקות בעולם. ולא מדובר רק בלימודים: כבר היום ניתן להשתתף בקורסי תכנות, בישול, מוזיקה, איור - ובעצם כל מה שעולה על דעתכם - בלי לצאת מהבית ובלי שתצטרכו להתמודד עם תחבורה ציבורית או עם פקקים וחניונים ודלק ותשלומים שאי אפשר לעמוד בהם.
וזה רק קצה הקרחון. בפתחה של השנה החדשה, שנת תשפ״א, עלינו להתחייב להמשיך בזום. אמנם אמרתי שיעדים חדשים מציבים רק בתחילתה של השנה האזרחית, אבל הפעם מדובר במקרה יוצא דופן. התלמידים חייבים לחזור לספסל הלימודים, מאות אלפי המובטלים צריכים לקבל את הצ׳אנס לחזור למעגל העבודה, ענפי התרבות והמלונאות והמסעדנות חייבים להשתקם. והם יכולים לעשות את זה עם קצת זום.
זה לא יהיה קל לכולנו; רבים מאיתנו זקוקים לתקשורת בינאישית כמו אוויר לנשימה. אמנים חייבים במה ומפגש עם קהל, נטפליקס לא מחליף את החוויה של לנסוע לקולנוע ולקנות פופקורן במחיר מופקע, ועסקים קטנים רבים לא יכולים להרשות לעצמם לצמצם את הנוכחות הפיזית שלהם ולעבור למשלוחים. היופי הוא שלא צריך לוותר על כל זה. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לאפשר לעצמנו להעביר חלק מהחיים שלנו לזום. לא שבעה ימים בשבוע, אלא רק יום או יומיים. בואו נאמר יפה תודה לאריק ונזכור את זה.