אמא שלו רצה למטבח. "חייבים לשבור כוס", היא אמרה. היא חזרה עם כוס מהסרוויז הסובייטי שהם הביאו איתם כשברחו לסן פרנסיסקו מאודסה. היא עטפה את הכוס במגבת, הניחה על הרצפה וציוותה על מרטין: "דרוך". אז ככה זה מרגיש כשיש לך חמות. ברגע של פיקחות וזעזוע צעקתי שצריך לעטוף את הכוס בנייר כסף. החתונה הזו תיהרס לחלוטין אם החתן ייאלץ לצלוע לבית חולים עם שברי זכוכית ברגלו. ומה אם נגיע לבית החולים והוא ידבק בקורונה? בידוד של 14 יום זה לא ירח הדבש שחלמתי עליו.
מרטין הציע נישואים בסן פרנסיסקו על המים, שבוע אחרי שטראמפ הודיע שיבטל את ויזות הסטודנטים. הייתי עייפה ומיוזעת, כיאה למי שלא רצה בשנה האחרונה קילומטר ויצאה לרוץ ארבעה כאלה בגבעות העיר. בסיום הריצה, הוא לא כרע ברך, לא פרש שטיח אדום עם זיקוקים, לא קנה פרחים לבנים מפלסטיק במקס טוק וגם לא שכר את שירותיו של כנר שמנגן רבעי טונים. גם אמא שלי לא קפצה מהשיחים בהפתעה ולא היה מי שיצלם. הוא רק שאל אם אני רוצה להישאר איתו. "זו הדרך היחידה שלנו להישאר ביחד", אמרתי לאמא בפייסטיים.
שלושת חודשי הבידוד שלנו בדירת הסטודיו שלי בפריז היו הפעם הראשונה בה בילינו, מרטין ואני, יותר משבועיים רצופים ביחד באותה יבשת. במשך חצי שנה טסנו זה אל זו בקו פריז-ניו יורק, ואז הגיעה הקורונה. אני פוטרתי מהעבודה שלי כבודקת ביטחונית באלעל, והויזה שלי פגה. נאלצנו להיפרד בשדה; זרים לא יכולים להיכנס לארץ, ואני לא יכולתי להיכנס לארצות הברית מאירופה. כך עמדנו בשארל דה גול, בלי לדעת מתי נראה זה את זו שוב. הוא טס הביתה בקונקשן דרך פרנקפורט, ואני עליתי על המטוס לתל אביב, לבידוד במלונית.
אחרי חודש בישראל, הצטיידתי במסכה ובגלונים של אלכוג׳ל ועליתי על טיסה לבית אימו בסן פרנסיסקו. הטיסה הייתה סיוט. במשך 18 שעות (ועוד שלוש שעות של קונקשן בניו יורק) דמיינתי איך לא מכניסים אותי לארה"ב ואני מובלת בחזרה לארץ באזיקים ובלי הגבר שאני אוהבת. אחרי שבועיים בהם הכרתי את המשפחה שלו, החברים והשכנים שבאו לראות את "החברה של מרטין שהגיעה באמצע הקורונה מישראל", שיחות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ושאלות רנדומליות על שירותי הצבאי, החלטנו שהגיע הזמן לבטל את הכרטיס חזור.
קרוב משחשבנו
ארבעה מסכי מחשב הוצבו בסלון כדי לספק הצצה ב-360 מעלות למשפחה שנותרה בארץ ולשלושת חברינו הקרובים ביותר שהתחברו מניו יורק ומלונדון. פאלון לים, נציג עיריית סן פרנסיסקו, התחבר שלוש דקות לפני הזמן שנקבע והופיע מחוייך על המסך מולנו בסלון. הוא וידא שכל הפרטים שמילאנו מבעוד מועד נכונים ואיית שלוש פעמים לא נכון את המילה "אוקראינה".
בכל פעם שמכונית עברה מתחת לחלון אצלנו, שמענו קולות דומים מהזום של לים. הוא כנראה היה קרוב משחשבנו. במשך 20 דקות עמדנו בסלון הדירה של סבטלנה, מצייתים להוראות וחוזרים אחרי דבריו של איש שמעולם לא פגשנו וכנראה שגם לא נפגוש. הוא היה חביב אך חדור מטרה. היה לו עוד זוג אחרינו.
החמות סבטלנה, עורכת דין בעלת משרד באחד מגורדי השחקים בדאון טאון סן פרנסיסקו, התעקשה שבנה ישבור את הכוס ומיד. רצתי, הפעם אני, בשמלה הלבנה שקניתי רק שבוע קודם לכן, למטבח בניסיון לאתר את נייר הכסף שיציל את בעלי מהגורל האכזר של אובדן חוש הטעם ובעיות בדרכי נשימה. הוא שבר את הכוס בבטחה. אחרי כמה קריאות "הוו" מאבא שלו - אמריקאי נוצרי שהתגייר לפני קצת יותר מעשרים שנה רק כדי לגלות שבעצם הוא היה יהודי כל הזמן הזה - השתררה דממה בחדר. המחשב נתקע רק לרגע, וכל הצופים בזום נותרו דוממים ומעוותים על המסך.
כשתם הטקס, עברנו לנאומי הזום של המשפחה שלי, ואנחנו ניסינו להגיד תודה לחבר המשותף שהכיר בינינו. כשהגיעה הזמן להצטלם, הנחתי את האייפון שלי על מדף הספרים והגדרתי על טיימר.
התחתנו בלית ברירה ומאהבה. הקורונה הכריחה אותנו לפעול ומהר; מנהיגי העולם החליטו שלא נוכל לחיות באותה המדינה, אלא אם נשזור בירוקרטית את גורלנו זה בזו. אחרי שיטוט קצר בגוגל, הבנו שמדינות כמו קליפורניה וניו יורק מאפשרות עכשיו להינשא אונליין. ממלאים טופס, שולחים צילום דרכון וקובעים תאריך. אין צורך בעדים, המדינה מספקת עד בעצמה. טקס שנמשך 20 דקות מול מסך מחשב הפך את שנינו לבעלי זכויות רבות יותר. עכשיו נוכל להגיש בקשה כדי לאפשר למרטין לטוס איתי הביתה לפגוש את ההורים.
עשינו הכל כדי שנוכל בכל זאת לרקוד בחתונה שלנו עם ההורים משני הצדדים בעוד כשנה. למעט זר הפרחים שסבתא של מרטין שלחה לנו הישר מפלורידה והשמלה הלבנה, ניסינו להימנע מסממני חתונה קלאסיים, כדי לא להרוס לעצמנו את מה שעתיד לבוא. הגשנו קרואסונים, פירות ושמפניות על שולחן הקפה בסלון וצפינו בסרט "פגוש את ההורים", אחרי שאמרנו זה לזו "איי דו". סיפרנו רק למעגל המשפחתי הקרוב ולחברים בודדים כדי שנוכל בבוא היום להזמין את כולם לעמוד איתנו מתחת לחופה יהודית בארץ, שלא תכלול את הרבנות.
מעבר לעובדה שאני קצת יותר מאושרת, שמחה וסוף סוף בטוחה שאיש לא יכול להגיד לי שאני לא יכולה להיות עם הגבר בו בחרתי - והוא בחר בי - רק בגלל שאנחנו לא חולקים את אותו הדרכון, מה שהשתנה היא יראת הכבוד שנוספה מצד חברים, מעסיקים או משכירי דירות כשהם מבחינים בטבעות על הקמיצות שלנו.
בעודי מחכה ל"האפלי אבר אפטר" עליו חונכתי, גיליתי שהחיים של אשה נשואה אינם נראים שונים מהחיים לפני כן וכנראה שטוב שכך. אבל השיעור המרכזי שלמדתי מהחוויה הזו היא שמוצא, לאום או דרכון אינם משנים דבר, אבל האהבה דווקא כן.