אנחנו מאמינים בני מאמינים. לא באבינו שבשמיים, גם לא באבינו שעל הקרקע. הדבר היחיד שכולנו מאמינים בו הוא הדולר, השקל, הזהב, יו ניים איט. כי זה מה שבאמת חשוב בכסף הוא לא הפרצוף של המשוררת המזרחית הלסבית שמקושקש עליו, אלא זה שכל אחד מאיתנו מאמין בזה שכל השאר ירצו אותו, תמיד. הנה לכם האמונה הלא רציונלית הנפוצה והחזקה בעולם, הרבה יותר מכל דת.
פעם, חברים, הכל היה שפוי. הבן אדם היה רציונלי, ודרש חפצים שימושיים בתמורה לעבודה או לחפץ אחר. נניח שק חיטה, פחית בירה, טאבלט. אבל בכמה אלפי שנים האחרונות הוא התחיל להאמין. בהתחלה בחומרים חלשים ולא שימושיים כמו כסף או זהב. נסו לאכול ארוחת ערב בכלי זהב טהור. בסוף תעברו לאכול בידיים, אבל מזל שתמיד יהיה טמבל אחר שירצה למרוח זהב על כלי האוכל שלו. אחר כך השארנו את הזהב בבנק ועברנו לניירות שעליהם כתוב שהזהב שלנו בבנק. הסינים עשו את זה ראשונים לפני יותר מאלף שנה, אחריהם - השבדים ב-1661. קראו לזה "שטרות". ובאוקטובר 1976 האמונה שלנו עמדה למבחן: ארה"ב הודיעה שכבר אין יותר זהב מאחורי השטרות שלה. זה לא שינה כלום. אפילו לא העובדה שמודפס עליהם דבר השקר הנפוץ בעולם - "In god We Trust". כי כולנו, גם האתאיסטים, סומכים על הנייר. נייר ששווה יותר מהמילים שכתובות עליו.
קורעים את התחת בשביל כמה ביטים
בשנים האחרונות הפכנו ממאמינים - למאמינים שוטים מוכי הזיות. אנחנו לא רוצים חיטה, לא זהב, לא הבטחה לזהב וגם לא פיסת נייר. נסתפק בחתיכת קובץ, כמה מילימטרים מגנטיים על איזה דיסק, שורה של אפס-אחדים שאנחנו לא מבינים במחשב שאין לנו מושג איפה הוא. בשביל זה אנחנו מוכנים להזיע 11 שעות ביום בלי שעות נוספות ובלי חשמל חינם. גם אלה ששונאים את הבנקים, שמפחדים מהאקרים וממחשבים, כולם קורעים את התחת בשביל כמה ביטים. מאמינים בני מאמינים.
וכמו הרבה דתות, גם האמונה הזו מציעה הרבה נוחות ומעט דאגות. הנה, באותה שבדיה, שהביאה את השטרות לאירופה, כבר הפסיקו כמעט להשתמש בהם. בתי עסק מפסיקים לקבל מזומן, באוטובוס אפשר לשלם רק בכרטיס אשראי או בעזרת הסלולר, אפילו בבנקים כבר אין יותר שטרות. ונחשו מה – גם הפסיקו לשדוד אותם. מקרי השוד בבנקים נעלמו כמעט לחלוטין. מקרי השודים באינטרנט אמנם עלו יפה מאוד, אבל אני עדיין מעדיף שודד חנון מאחורי מקלדת מאשר אחד שצורח ומנופף באקדח ביד רועדת.
והחיים לא רעים ככה. תמיד יש כסף בכיס, הוא לא יכול ללכת לאיבוד. בסוף החודש תמיד יודעים כמה הוצאנו על כל דבר. אין עסקאות בשחור. אבל זה לא שנגמרו הדילמות. מה עם הזכות לתשלום אנונימי? ומה עם העובדה שאי אפשר לעשות עסקה בלי לשלם עמלה לבנקים ולחברות האשראי? ומה יעשו הקשישים, שלא מתכוונים להתקין אפליקציות תשלום על הסמארטפון?
או. אלה שאלות ראויות. אבל לא שמעתם עליהן. כי אנחנו פה הטרפנו את עצמנו בחיפוש אחר סופר או משוררת מזרחיים שנוכל לפטשפ לתוך השטרות שלנו. התווכחנו אם רחל המשוררת חשובה מספיק או לא. ומה עם המגזר הדתי? והחרדי? והלהט"בים? להם לא מגיע? היינו כל כך עסוקים בלפלג ולהתפלג סביב הייצוג על השטר, שלא שמנו לב שבלי השטרות אנחנו הרבה יותר מאוחדים ממה שנדמה לנו. כי ברגע שהפסקנו לדרוש שקי חיטה, התחלנו להאמין בביחד שלנו. זהב או קבצים, זה לא משנה – העיקר שאנחנו מאוחדים באמונה שכל היתר רוצים אותו גם.
רמי לוי על שטר של 9.99
אבל אנחנו לא פראיירים. לא, לא. מיד הדבקנו את אייל גולן ויוסי גיספן על שטר של 500, הלבשנו את יהודה (ה)לוי על ה-200 ותקענו את רמי לוי על השטר המתבקש של 9.99. הקומיקסאי חגילר בכלל השתגע והציע לייצג באופן שווה את כל האוכלוסייה ולהדפיס 8 מיליון שטרות שונים. תכל'ס, צודק. אם בנק ישראל כל כך רוצה לבזבז את כספנו כדי להדפיס ניירות לא נחוצים, לפחות שידפיס עליהם פרצופים שכולנו באמת מאמינים בהם.