״אתה הולך! זה נס!״ – כך נפתח הסרטון שעף בפייסבוק בשבוע האחרון ונחשף למיליון איש. את הסרטון יצרו תלמידי בית הספר לפרסום הבצפר (בשיתוף עם ארגון נגישות ישראל), והסלוגן הנ"ל מלווה שיימינג מוחצן וחגיגי שנעשה לאנשים (שפניהם טושטשו) שחנו בחניית הנכים אבל יצאו מהרכב בהליכה. המטרה ברורה: הצופים יגידו ״איזה איש דוחה, אני בחיים לא חונה בחניית נכים. אותי לא היו תופסים ככה״, ויתביישו לעשות את זה בעצמם.
מגיע כל הכבוד לבצפר ולתלמידים שנרתמו לחשוף את הנושא הזה לכל כך הרבה אנשים, באמת. זה בהחלט עדיף על פני לרתום את היצירתיות למכירת מים מוגזים עם סוכר או משחת פלא למראה רענן. גרמתם לשיח ציבורי בנושא (כולל הטור הזה). אבל על הדרך, הקמפיין הזה הצליח להעביר מסר כל כך שגוי וכל כך מעליב שפשוט מתעלם ומוחק אוכלוסייה של נכים. למשל – אני.
אני קטוע רגל כ-27 שנים ונכה מאז שנולדתי. כשהייתי בערך בן ארבע קיבלו ההורים שלי תו נכה בשביל שיוכלו להסיע אותי ממקום למקום ולהוריד אותי בכניסה בשביל להקל עליי. אז עוד התניידתי באמצעות קביים ועגלה, והתו בעיקר שימש לחנייה בבתי חולים שבהם התאשפזתי. כשעשיתי רישיון וכשקניתי רכב משלי – התו נשאר איתי. גם היום, כשאני כבר הולך על שתי רגליים (אחת מהן תותבת).
זה לא נס. זו רפואה מערבית, ניתוחים מורכבים, התאמת פרוטזה, שיקום ופיזיותרפיה. על אף השיפור במצבי מאז גיל ארבע, ההתנהלות היומיומית עדיין מלווה בכאבי רגליים, כאבי גב, שפשופים, נפיחויות והזעות מטורפות. אני לא מנסה לייצר תחרות מי סובל יותר - יש נכים שקשה להם יותר ממני. יש כאלה שפחות. הנקודה היא שיש נכים שהולכים על שתי רגליים – ובכל זאת זקוקים לחניית נכים. התגובות לסרטון מלאות באנשים כאלה – עם מגוון של מוגבלויות ולקויות, ולפעמים עם בעיות נפשיות ושכליות שהן "נכות שקופה", כי מבחינה אורתופדית הם בסדר.
בשביל לקבל תו נכה צריך להגיש מסמכים רפואיים, ומדי כמה שנים להגיע לבדיקות רפואיות. הבדיחה היא שאני מגיע לראות אם צמחה לי הרגל מחדש, אבל המטרה היא לוודא שמישהו לא הצליח לרמות את המערכת בלי שאף אחד ישים לב. במקרה שלי, הבדיקות קצת לא נעימות, אבל מסתכלים - ורואים שאין רגל. עבור אחרים, הבדיקות יכולות להיות יותר אינטימיות.
לא פעם אני נתקל באנשים שרואים אותי יוצא מהרכב שבחניית הנכים בהליכה ושואלים אותי בהתרסה "כמה אחוזי נכות יש לך?". הכוונות טובות – הם רוצים לדאוג לזולת – אבל עושים זאת מתוך בורות או התנשאות. מבחינתם, אם אני הולך – אני לא זכאי לחניית נכים. כאמור, הם טועים (ומבינים את זה כשאני מפשיל את המכנסיים ומראה שאין לי רגל).
קמפיין שנפתח ב״אתה הולך! זה נס!״ משמר את הגישה הזאת. כל מי שצופה בו מקבל את הרושם השגוי שכל אדם שיוצא בהליכה מרכב בחניית נכים הוא שקרן, ושיש לו את הזכות להעיר ולבייש כל אדם כזה. בסופו של דבר, אם מישהו יוצא מהרכב והולך, הוא לא באופן אוטומטי מנוול ששונא נכים ותופס להם את החנייה. אבל כל מי שרואה את הסרטון מקבל מסר הפוך.
העולם של הקמפיין הזה (שמתבטא גם בעיצוב שלט שאומר ״אם אתה הולך, זו לא חניה בשבילך״) הוא דיכוטומי: או שאתה רתוק לכיסא גלגלים, או שאתה הולך. כל האמצע זה משהו שקיים, אבל הוא לא מספיק ויראלי. זו מורכבות שאי אפשר לכתוב לצלילי "יש לי חולשה לרקדנים" ואי אפשר לשחק אותה בתחפושת של זמר גוספל. להגיד "אתה הולך ואין לך בעיות אורתופדיות שקשה לאבחן במבט חטוף ואין לך נכות שקופה ואתה לא חולה סרטן ולא מגיע לך תו ובדקנו במאגרים - זה נס!״ זה משפט פחות קליט.
אחרי שחטפו מבול של ביקורות, הבצפר ונגישות ישראל התחילו לטפטף התנצלויות והסברים בתגובות בפייסבוק והבהירו שהכוונה הייתה לאנשים שאין להם תו נכה כחוק. הם הסבירו שכל האנשים שנראו בסרטון (בפנים מטושטשות) נבדקו ולא היו זכאים לתו נכה. וזה יופי, אין לי טענות על התחקיר. אבל ההתנצלות לא מתקנת את הסרטון. מי שצופה בו לא מקבל אוגדן עם ההבהרות וההתנצלויות. הסרטון -ואנשי הבצפר שזהו עולמם המקצועי יודעים את זה היטב - עומד בפני עצמו. מה שמהדהד בזיכרון, ומועבר בצורה הכי ברורה, הוא האפקט הקומי של איש בתחפושת מטופשת נוזף באדם שיוצא מאוטו כשהוא הולך.
בינתיים, למרות הבעיות והטוקבקים הביקורתיים, הקמפיין רץ במהירות עצומה. וזה ממש לא נס שצריך לחגוג.