יוגה על שולחן משרד (צילום: paul kline, Istock)
הסופר, מנסה להזכר איפה המפתחות שלו | צילום: paul kline, Istock

לאחרונה נראה לי שאני סובל מהפרעה של—אה. הממ. אה. קראתי לאחרונה משהו על העובדה שהאינטרנט חושפת אותנו לעולם שבו אנחנו סובלים מגירוי-יתר תמידי ומקלה עלינו לעבור מנושא לנושא, מחלון לחלון, ובכך מרגילה דור שלם לא להתרכז, לא להתעמק, והורגת לנו את יכולת הריכוז. ריכוז! זאת המילה! למה חיפשתי אותה? על מה דיברנו?

מה שמזכיר לי את StumbleUpon. התוכנה הזאת, ששוקלת 213 קילובייט, הולמת במוחם הרך של רפי הריכוז בכוח של אלף רכבות משא. כל פעם שלוחצים על הכפתור החמוד שהיא שמה בדפדפן, התוכנה לוקחת אותך לאתר אינטרנט מעניין אחר. או מצחיק: פעם לחצתי והיא לקחה אותי לעמוד שהיה כתוב בו "סוף האינטרנט! הגעתם לסוף של האינטרנט. אפשר לכבות את המחשב ולצאת החוצה לשחק בשמש". 

על מה דיברנו? כן: האדם קשה הריכוז מנסה לאסוף את שאריות מוחו ולקרוא את המאמר המונח לפניו. אבל המאמר משתרע אלפי מילין מטה ופס הגלילה נראה כדוברה קטנה בים של מאמר, והנה הכפתור של הסטאמבלאפון נח לו מבריק ונוצץ בראש העמוד, והיד כבר רועדת, והופ! להתראות, מאמר ארוך וטרחני, שלום, עמוד על בדיחות פילים! גם בדיחות הפילים ייזנחו לאחר כבוד לאחר שהודעת מסנג'ר תוציא את המתקשה להתרכז מריכוזו היחסי, והוא ימשיך ללחוץ כהלום-רכבת על כפתור הסטאמבל, כושל בין סרטונים חמודים ביוטיוב, שנזנחים במחציתם, בין סיפורים מעניינים נורא על ההיסטוריה של השוקולד או מיקי מאוס, שהוא יישכח עוד לפני שהכפתור הסטאמבלאפוני יילחץ לו שוב. אני לא אומר שסטאמבלאפון אשמה לבדה בטימטומי המתמשך: יש גם מסנג'ר מהבהב בתחתית המסך שלי עכשיו, עשרים חלונות דפדפן פתוחים, סרטונים בני דקה ביוטיוב. הסטאמבלאפון הוא רק טיפה אחת בים. נחמד, הדימוי הזה של אינטרנט כמו ים. כמו החול על פני הים, ככה האתרים... אה... האתרים... על מה דיברנו?

התקשרתי לאחד מהרופאים המובילים בארץ בתחום הפרעות הקשב והריכוז. שאלתי אותו שאלות. תראו, אפילו כתבתי את השאלות בצורה מסודרת באחד החלונות שפתוחים כאן במחשב שלי. אבל שכחתי לכתוב את התשובות. יכול להיות שגם לא הקשבתי. אני לא זוכר את השיחה. רק שהעורך שלי הפריע לי בממתינה וחשבתי שיש לו שם מצחיק, צריך באמת לשאול אותו יום אחד למה קוראים לו ככה. גם ראיתי סרט ביוטיוב על דבורים. אבל עם הרמקולים כבויים, כדי לא להפריע לדוקטור. על מה דיברנו? אה. הנה השאלות:

דוקטור, אני לא מוצא את הריטלין שלי. אני יודע ששמתי אותו באחד החדרים בבית, אבל באותו זמן גם בדקתי אם הקובץ שהורדתי בביטורנט זה באמת הטריילר ההוא של באטמן.

קיבלתי באמת ספאם מאיזה סיינטולוג שאומר שריטלין בעצם משמש להרוג ילדים או משהו.

גם אתה מקבל ספאם? אני מקבל המון ספאם.

הית' לדג'ר שיחק בבאטמן החדש. הוא מת. אתה אוהב אותו?

מה שמזכיר לי, האינטרנט עושה דברים רעים לריכוז שלי או טובים?

ניסיתי לסדר לאחרונה את קורא ה-RSS שלי, כי אמרו לי שסדר מקל על בעיות ריכוז. אבל אז מצאתי כתבה מאוד מעניינת על היינריך ריינהולד, הבוגד מהאצ"ל. שמעת עליו?

לא קראתי אותה עד הסוף. איבדתי עניין.

איך נהיים מומחה להפרעות קשב וריכוז?

תודה רבה לך.

יכול להיות שאנשים שסובלים מהפרעות קשב חיים חיים טראגיים. משהו שקראתי פעם אמר שאנשים עם יכולות אקדמיות יותר סובלים יותר מהפרעת קשב. כלומר מי שצריך ריכוז עילאיאין לו אותו. אגוזים למי שאין שיניים. פועלים, קופאיות ונגני בס – לכולם יש את היכולת לקרוא מאמרים ארוכים בלי לפזול אף פעם אחת לכיוון תיבת הדואר או הדף בפייסבוק. דוקטורנטים, סופרים ועיתונאים – יוק. עיתונאי אינטרנט זה הכי גרוע. הסרתי את הסטאמבלאפון מהמחשב שלי, אבל הדפדפן והמסנג'ר חייבים להשאר. כל שנה אני מרגיש שהסאה המכילה את המילים שאני יכול לקרוא או לשמוע הולכת וקטנה, או נסתמת: אבל אתם, גורו לכם! סוף האינטרנט, צאו החוצה לשחק. תסתכלו על הנוף. חפשו סיטואציות שאי אפשר לעשות בהם Alt-Tab. באשר לי, מדי פעם העורך שלי מתקשר ושואל אותי למה אני לא עומד בדדליין. אני כל הזמן שוכח לשאול אותו, מאיפה השם המצחיק הזה שיש לך? זה באמת שם קצת מצחיק.

על מה דיברנו?