רוב האנשים נהנים מהרשתות החברתיות בין היתר כי הן מאפשרות להם להתחבר עם מאות חברים חדשים מבלי לשאת בעול החברות (סוג של ללכת בלי - להרגיש עם), אבל יש גם כאלו שבאמת רוצים להכיר את הטרולים והקריפים המצחיקים המסתתרים מאחורי תמונות הפרופיל.

אחד כזו הוא סטודנט אוסטרלי בן 28 בשם מאט קולשה (Kulesza) שהחליט לפגוש את כל אלף (ומשהו) חברי הפייסבוק שלו לקפה. לטובת הסיפור, קולשה פתח טאבלר בלוג בשם "1000+ Coffees" ובו החל, כבר בספטמבר, להעלות תמונות וסיפורים מהמפגשים הללו.

התכנית של קולשה היא לפגוש חמישה אנשים בשבוע, כך שאנחנו מדברים כאן על פרויקט ארוך טווח שימשך כשלוש שנים. עד כה, קולשה הספיק להיפגש עם 26 חברים. "אני פשוט שולח להם הודעה וכותב, 'הי, רוצה להיפגש לקפה?' זה הפך לחלק משגרת היום היום שלי עכשיו", אמר בראיון אתר חדשות אוסטרלי.

אז מה יוצא לו מזה? "ברור שאין לי באמת אלף חברים אמיתיים", הוא מסביר לאתר. "מהות המיזם היא לראות מי האנשים האלה באמת, ולהכיר אותם. אני נדהם לגלות עד כמה כולם יכולים להיות מעניינים אם אתה עושה את המאמץ כדי לפגוש אותם. לכולם יש סיפורים מדהימים".

קולשה מצביע על פרדוקס התקשורת, שכולנו בשלב זה כבר מכירים היטב: למרות שיש יותר ויותר דרכים לתקשר אחד עם השני, אנחנו  ממעטים לעשות זאת. "אני חושב שזה מצחיק שבאוניבריסיטה למשל, כשאנחנו מחכים למרצה שיכנס, כולם עסוקים בסמארטפונים שלהם, בדממה מוחלטת. אף אחד לא מנצל את הזמן כדי לדבר אחד עם השני".

#דואר_כיף

גם בארצנו הקטנטונת, שבה גם אם אנחנו לא מכירים אישית את כל החברים שלנו בפייסבוק - יש סיכוי לא רע שפגשנו אותם לפחות פעם אחת, נולדה יוזמה דומה. לפני מספר חודשים הגה העיתונאי חיים הר-זהב, פעילות שמחברת בין אנשים אמיתיים באמצעות הדואר האמיתי. אתם יודעים, זה שמגיע עם מעטפה ובול.

"התבאסתי שכל הדואר שמגיע אלי זה רק חשבונות, קנסות, דוחות או הזמנות לחתונה, שזה גם סוג של קנס", הוא מספר ל-NEXTER בשיחה טלפונית. "אז אמרתי - בואו נחזיר עטרה ליושנה, נעשה דואר כיף. אז פירסמתי את הכתובת שלי, הזמנתי אנשים לשלוח אלי מכתבים בכתב יד והבטחתי שאחזור אליהם גם". 

בשבוע הראשון הר-זהב קיבל חמישה מכתבים בערך, אך הקצב הלך והתגבר. בארבעת החודשים שעברו מאז הוא קיבל כבר כ-140 מכתבים מ-87 אנשים, "ארבעה מתוכם שלחו בעילום שם".

אנשים פתחו את הלב?

"זה מאוד מעניין ומגניב, אנשים כותבים על עצמם, מספרים דברים, לפעמים מאוד אישיים. אבל אישי זה לאו דווקא מביך. בניגוד לאימייל או הודעות בפייסבוק, הפואנטה כאן היא כתיבה אמיתית, כזו שבה אתה אשכרה חושב על מה שאתה כותב, ואי אפשר לעשות Delete". 

ולא פחדת לפרסם את הכותבת שלך ברשת?

"אנחנו במאה ה-21. זה לא כל כך קשה לגלות כתובת או טלפון של מישהו, הכל נמצא אפילו ב-144. אני יכול להבין נשים שמפחדות לחשוף פרטים שלהם מחשש לסטוקרים, אבל בכל סיטואציה אחרת, צריך לקחת את החיים יותר בקלות. חוץ מזה שדואר כיף גם תומך בעובדה הדואר, אז יש גם ערך מוסף סוציאליסטי".

דואר כיף
 

חברים: הסרט שהתחיל אישי - ונגמר בהפגנת המיליון

אם נחזור לימי המחאה החברתית הגדולה ב-2011,  נוכל למצוא דוגמה נוספת לאותו הרעיון. אז היה זה הבמאי והפעיל החברתי, רגב קונטס. שתכנן לפגוש את חברי הפייסבוק שלו ולעשות מזה סרט, אך באמצע הדרך פגש איזו דפני ליף אחת, והסרט האישי הפך לסרט על מהפכה.

"למרות שאני טכנופוב הצטרפתי לפייסבוק מוקדם יחסית, וכבר ב2007 היו לי מאות חברים שלא ידעתי מה לעשות איתם", משחזר קונטס. "כשסיפרתי בעולם ה'אמיתי' על איזה אירוע משעשע שקרה על הוול של מישהו, ולא הבינו את הבדיחה, אמרתי 'אוף, הייתם צריכים להיות שם'. ומתוך רצון לבדוק האם 'שם' זה באמת מקום - או סתם סוג של משחק מחשב אינראקטיבי, החלטתי לפגוש אותם ולתעד את המפגשים לסרט".

"במשך שנה הצלחתי להיפגש רק עם כמה עשרות", הוא ממשיך. "עשיתי ליל סדר עם כמה, חגגתי את יום העצמאות עם אחרים וישבתי ל'דייטים' אפלטונים עם משוררים ומהפכנים. כולם היו מעניינים, כולם סובלים קצת, כמוני, מאותו ניכור חברתי אופייני, אך לבסוף התייאשתי. הם היו רבים מדי, וכדי לפגוש את כולם (אז הם כבר מנו 5000) הזמנתי את כולם ליום הולדת שלי. אמרתי לעצמי שלראשונה בחיי, לפחות סטטיסטית, אין סיכוי להקיץ של אביה.

"הקבוצה האחרונה שפגשתי הייתה הקבוצה מהאירוע שלדפני פתחה - יום אחרי שהיא פתחה אותו. אז המשותף לכולם היה שבדיוק סולקנו מהדירה. פגשתי בסוף את כל ה-5000 ונשותיהם, בעליהן, וכל משפחתם המורחבת - בהפגנת המיליון".