שלטי החוצות לסטורי של אווה, שמתנשאים על נתיבי איילון, מזעזעים. נכון? אין לי שום ספק שהזעזוע הזה מכוון ומתוכנן לפרטי פרטים. מדובר בפרסומת לסדרת רשת חדשה, שתוקרן ביום השואה בסטורי של אינסטגרם.

אווה, סטורי, אינסטגרם, יום השואה
שלט חוצות - הסטורי של אווה

בהקשר של השואה, השם אווה שמופיע בשלט החוצות, מזכיר את אווה בראון. גם אני לא הבנתי למה לספר על השואה מנקודת מבטה של זוגתו של היטלר, בטח שבאינסטגרם. אבל מדובר באווה היימן - ילדה יהודיה מהונגריה שנרצחה בשואה - ושעל היומן שלה מבוססת סדרת הסטוריז.

האם היה אפשר לשים את השם המלא שלה בשלט בשביל למנוע את הבלבול? בהחלט. האם היה אפשר לבחור תיעוד של ילד או ילדה אחרת? אפשר. אבל "הסטורי של אווה" משך את תשומת הלב, מספיק בשביל שנתעצבן, אבל לא יותר מדי אחרי שהבנו שזו לא היא.

לא רק זאת, אלא נעשה פה חיבור ויזואלי בין שני אלמנטים: מצד אחד, חוט תיל שחור-לבן. סמל איקוני שמוכר לנו מכל הסרטים שעוסקים בשואה, ומכל תפאורה של טקס של כל יום שואה בכל בית ספר. מהצד השני - צבעי שקיעה עליזים - סגול-ורוד-כתום צהוב המוכרים מאינסטגרם - עולם של אושר ושל חופש לתעד את הכיף שבחיים. גם כאן - היה אפשר לבחור צבעים אחרים ואיורים אחרים? בטח. אז אין אימוג'י נקרע מצחוק בדמעות והאשטאג, כי גם לעצבן צריך לדעת.

אז הנה - הזעזוע הגיע, ואיתו כתבות שחושפות מה זה, הכתבות על תשומת לב והזעזוע ברשתות החברתיות והממים שצוחקים על השואה, כלומר צוחקים על כל מה שמזלזל בשואה, תוך שימוש לעגני בתמונות מהשואה. בכל מקרה, כל הכבוד לחברת הפרסום - את הרעש עשיתם. עכשיו בואו נדבר תכל'ס על שואה באינסטגרם, ובשביל לדבר תכל'ס, בואו נדבר קצת על טלוויזיה. 

המסך המפוצל

לפני קצת יותר מ-17 שנים, ב-2 במרץ 2002, שודר בערוץ 2 משחק כדורגל חשוב. במהלך המשחק, המסך התפצל - על שליש ממנו שודר מה שקרה על המגרש, ועל שני שליש ממנו שודר דיווח חי של החדשות מזירת פיגוע שבה נרצחו 10 אנשים ועוד 60 נפצעו. עשר הדקות של השידור הללו זכורות עד היום כאחד מרגעי השפל של הטלוויזיה בישראל.

המסך המפוצל

אבל אותן עשר דקות הזכירו לנו משהו על המדיום הזה. בטלוויזיה משודרים בעירבוביה משחקים לצד דיווחי חדשות, שעשועונים לצד אסונות, סיטקומים לצד סרטי שואה, ופרסומות מבזות וסקסיסטיות לצד טקסים ממלכתיים ועצובים. גם בקולנוע זה ככה. בתחילת שנות ה-90 יכולתם לצאת מהבית, לשלם על כרטיס ולראות את "רשימת שינדלר", שגם על ייצוג השואה שם יש ביקורת לא פשוטה.

כמה חודשים לפני כן, באותה קופת קולנוע, מאותו כסא ועל אותו מסך יכולתם לצפות בסרט המתיחות "גברת תפתחי זה אני" - שם הדפיקות בדלת לא הסתיימו ברצח - אלא בנשים מצטופפות בשירותים של הרכבת (!) בשביל לא לשלם על כרטיס. כן. קורע כמו שזה נשמע.

למעט אותו שידור אומלל של כדרוגל-פיגוע, הדברים המשמחים שעוזרים לנו לברוח מהמציאות והדברים העצובים שמזכירים לנו את המציאות - לא מוצגים בו זמנית על אותו מסך.יש הפרדה ומרחק של זמן בין קודש לחול, בין עצבות לשמחה. וגם: בין אחד מסרטי השואה החשובים והמצליחים בעולם, של במאי שגם הקים קרן לתיעוד עדויות, לבין סרט שבו שולחים חשפן למסבאה עם נשים שיש בה מצלמות נסתרות ואז לשלוח שחקן המגלם שוטר כדי לראות "איך הן יגיבו". כן. שני הדברים הללו הוקרנו על אותם מסכים ממש. פשוט לא בו זמנית. מקסימום - זה יהיה אולם ליד אולם.

הדור הרביעי

נחזור לאינסטגרם. זה המסך שנמצא בידיהם של בני הדורות השלישי והרביעי לשואה - בדורות השלישי והרביעי של הסלולר. הנה, זעזעתי אתכם?

בכל אופן, כל דבר גדול שמכוון לאינסטגרם, החל מסדרות רשת, דרך פרסומות ועד סרט על השואה שמחולק למקטעים, לא נעשה כי "צעיר", "מגניב" או "גזעי". הניצול של הפלטפורמה הוא פניה לקהל שפשוט נמצא שם, ומושכים אותו לשם בפרסומת פרובוקטיבית שנישאת מעל אחד הכבישים העמוסים בישראל.

במסך המלבני, בפריים הנישא לגובה, בקטעים של פחות מדקה, עם בומנרג, כיתובים צבעוניים, אימוג'י והאשטאגים, נוכל לראות את הגזענות, את האלימות ואת הטנקים שפולשים לעיר של אווה - ומספרים על הרצח ההמוני, דרך הסיפור הפרטי שלה. כמו שעושים בקולנוע - רק ששם זה עם אפקטים ויזואלים של צביעת שמלה באדום כשהכל מסביב בשחור לבן.

זה מוזר, כי אלה אמצעים שאנחנו לא רגילים לראות בהקשר של השואה, וכי אנחנו לא רגילים לראות באינסטגרם רצח ושכול, אלא רק חופש ואושר (או לפחות העמדת פנים דרך פילטרים). זה מוזר יותר בגלל ההקשר - לפני ואחרי הסטורי הזה, אולי נראה צילום של רגליים ומשקה על חוף הים של חברינו. וזה יהיה יותר מוזר כי לפי הטריילר וההודעה לעיתונות של יוזמי הפרויקט - אנחנו אמורים לראות גם תיעוד של חיים שמחים של דמותה של אווה, שגם לה היה כיף חיים עד הפלישה של הנאצים.

אין צורך להזדעזע מסטורי באינסטגרם, כמו שלא היה צורך להזדעזע מסרטי שואה שהוקרנו בקולנוע ובטלוויזיה. בסך הכל מדובר במדיום אחר, שחייבים להתרגל אליו.


View this post on Instagram

. . . #Eva_stories #holocaust #weremember #holocaustmemorial #jewish #holocaustmemorialday #holocausttestimony #eva #eva_heyman #evaheyman #Ks_galleries #ksgalleries #הסטורי_של_אווה #אווה #הסטורישלאווה #שואה #אווההיימן #אווה_היימן

A post shared by Eva (@eva.stories) on

#טקסיוםהשואה 

האם זה נעשה טוב? מבחינת הפקה נראה שכן. זה אמור להיות ברמה קולנועית מבחינת ההשקעה. מבחינת התוכן – קשה לשפוט לפי הטריילר, ועיקר נוכח העובדה שהיוצר, מתי כוכבי, אינו ידוע כאיש קולנוע מנוסה, אלא יזם שמצליח בתחומים אחרים - כמו נדל"ן ובטחון. יכול להיות שזה יהיה קרינג'י, ויכול להיות שהוא יפתיע לטובה - את זה נדע בערב השואה, כשהסטוריז יעלו פעם בשעה.

אווה היימן (צילום: ארכיון יד ושם)
אווה היימן האמיתית | צילום: ארכיון יד ושם

האם חייבים להעביר את סיפורי את השואה לאנשים מתחת לגיל 30 בכוח באינסטגרם, רק כי הם שם? לא יודע - אבל התשובה תהיה זהה להאם צריך להעביר את הסיפורים האלה לילדים בבית ספר - רק כי הם חייבים לבוא לשם בבוקר, שבזמן הטקסים, אגב, חלקם ממילא יהיה באינסטגרם ויצלם את עצמו בחולצה הלבנה על רקע תפאורת התיל והמספר 6,000,000.

השאלה של האם להציג את עצמנו כקורבן, או כעם שהשתקם, או איך מונעים שואה שניה, או האם בכלל יש היום שואה וכלפי מי - הן שאלות שמסבוכות יותר לדיון מסטורי. לפחות בעת הנוכחית. זה כבר דורש לכל הפחות סקר בפייסבוק.