באחת הפינות בארון, איפה שאני מחזיקה בגדים מכוערים שחבל לזרוק, מוסתר גם היומן שלי מגיל שבע-עשרה. אני מחביאה אותו מעצמי - למרות שאין לי שום כוונה לקרוא בו. בפעם האחרונה שעשיתי את זה, גיליתי שכתבה אותו מישהי מאוד מטומטמת שכותבת שירה ורוצה לעשות קעקוע של סמל החיים. גם לבלוג שפעם כתבתי בקפה דה-מרקר אני לא נכנסת מאותה הסיבה.
אני מסתדרת מצוין גם בלי לחדש את הקשר עם המזיעה הזאת והמטאפורות שלה, שהיתה בטוחה שהפוסטים שלה זה שיא הגאונות. אבל המכונה הגדולה שהיא פייסבוק לא מבינה את זה. היא חושבת שכל דבר שקרה בעבר זה נוסטלגיה, וכבר כמה שבועות מציפה מחדש פוסטים ישנים.
נוסטלגיה של הזמנת כרטיסי קולנוע
"ויטה" (אנחנו פונים אלייך בשם הפרטי כסימן להיכרות ואינטימיות), "אכפת לנו ממך ומהזכרונות ששיתפת כאן" (אנחנו עושים מזה כסף), "חשבנו שאולי תרצי לראות שוב את הפוסט הזה מלפני שלוש שנים" (כדי שלא תצאי מכאן לעולם). אני מורידה את העיניים מילימטר למטה, ומגלה פוסט חצי מתחכם חצי מתבכיין שכתבתי על תהליך הזמנת כרטיסים באתר של רב חן. באמת פייסבוק? זה מה שאמור לחמם את לבי בימים של סוף הקיץ? החרא הזה לא גירד אפילו את החמישים לייקים. מספר ימים לאחר מכן, פייסבוק מנסה שוב ומעלה מהאוב פוסט שבו השוואתי בין משמשים יבשים לוואגינות.
האג'נדה הירוקה הזאת של הרשת החברתית, שמעודדת אותנו למחזר תכנים מהעבר, משרתת - כרגיל - בעיקר את פייסבוק. כשאני מחדשת פוסט שכתבתי לפני שלוש שנים על בר רפאלי, אני נשארת עוד כמה שניות באתר וגורמת גם לכם להתעכב עוד רגע לפני שאתם גוללים מטה עד לייאוש. הזמן שלנו, כידוע, שווה הרבה מאוד כסף לצוקרברג ובניו. אפשר לחפור בזה קצת, אבל בשורה החתונה: זה כבר לא כל כך מעניין להאשים את פייסבוק בתחמנות ושתלטנות יתר. כן, זו "מפלצת ענקית שנוגסת בחיים שלנו" (פיהוק, פיהוק), יש שיימינג, לינצ'טרנט ומשטרת מחשבות (גרעפס, גרעפס), שלא משלמת מסים למדינה (גירוד באשכים). אבל אין לי שום מוטיביציה להכנס לעוד שיחת "פייסבוק היא כבר מזמן לא רשת חברתית". מה שבאמת מרגיז אותי (כי כנראה שיש לי יותר מדי זמן פנוי) זו הבחירה בנוסטלגיה, הכלי המניפולטיבי הכי שקוף בעולם.
מבחינה מסויימת, הבחירה הזאת שקופה בעצמה. נוסטלגיה אמנם מזכירה לנו כמה טוב היה פעם, כשהחלב היה חלב והעגבניות לא עלו 16 שקל לקילו - אבל היא גם גורמת לנו להרגיש טוב לגבי ההווה, או לפחות האפשרויות בעתיד. השיטוט בפייסבוק יכול להיות מאוד מתסכל, כשכולם מעלים תמונות של החיים הטובים שלהם, אז הרשת החברית מנסה לעשות לנו קצת גוד טיים עם זכרונות מתקופה אחרת, נאיבית יותר. והיא אכן יודעת מה היא עושה. החיבה שהאינטרנט מגלה לנוסטלגיה הפכה את אינסטגרם לאפליקציה ששווה מיליארדים הודות לפילטרים ענתיקה ולוגו שנראה כמו מצלמת פולרויד, ואפילו הפכה את פייסבוק לפייסבוק: אם אתם זוכרים, הסיבה שכולנו נרשמנו לרשת החברתית לפני שמונה או תשע שנים היא כדי לחפש חברים מהתיכון והצבא. טוויטר היתה היחידה שחיה בכאן ועכשיו - אבל בסוף גם היא הכניסה את האפשרות לחפש סטטוסים ישנים.
הסמים שהם אנחנו
ולמרות כל זאת - עדיין מרגיז אותי שמישהו בפייסבוק קם בבוקר, הידק את העניבה ואמר לעצמו "יו! נסמם את הסאקרים האלה עם מנה קטנה של עצמם, זה ירגש אותם - ואז הם גם יאהבו אותנו". אבל מי לכל הרוחות רוצה לראות זבלה שהוא כתב לפני שלוש שנים? מאז שהתחברתי לפייסבוק הספקתי לסיים תואר, להחליף מיליון עבודות, לא להתחתן ולעשות ילד. בזמן הזה השתניתי, והאופן שבו אני מנסה לסחוט מחמאות השתנה. אין בי שום רצון להציף מחדש נושאים סתמיים שמסריחים מנפטלין.
באחד הפרקים היותר גאוניים של סדרת האנימציה "ריק ומורטי", מופיעים בבית חייזרים שמשכנעים את בני המשפחה שהם חברים ותיקים באמצעות השתלת זכרונות נוסטלגיים מעבר שמעולם לא היה. באמצעות הטריק הזה, החייזרים משתלטים על הבית ומשנים את חייהם של הדמויות. במסגרת השאיפה שלה לעורר בי נוסטלגיה, פייסבוק פתאום נראית לי כמו חייזר כזה שרוצה להפוך חלק בלתי נפרד מחיי, אבל זה די מיותר. פייסבוק, את גם ככה כבר חלק בלתי נפרד, את יכולה להפסיק לנסות.
סביר מאוד להניח שגם חברי הפייסבוק שלי ישתעממו מהנבירה בעבר. הרי בכל פעם שאני משתפת סרטון שהם כבר ראו - הם מתקיפים אותי ב"וואו. זה ממש ישן", ובכל פעם שאני מעלה רעיון שהם כבר נתקלו בו - הם קוטלים אותי ב"היה כבר". הנוסטלגיה שלי לא תעניין אותם אם הם לא שותפים לה. ובכלל, לשתף סטטוס מהעבר זה קצת כמו לחבוש מגבעת, לעלות על פודיום גבוה ולצטט את עצמך. "שמעו שמעו מה אמרתי לפני ארבע שנים על בר רפאלי, מדהים כמה מעט השתנה".