כבר שנים ש-Street View הוא אחד השירותים הכי כיפיים שגוגל מציעה. הוא מאפשר לטייל, וירטואלית, ברחובות, ערים ואתרים מפורסמים בעולם. הוא אמנם סיבך את גוגל כשהתברר שהמכוניות שמצלמות את הרחובות אוספות פרטים אישיים של גולשים, אבל היא נחלצה מהמבוכה הזאת כמעט בלי שריטה.
אבל יש גם מקומות שבהם אי אפשר לטייל בעזרת השירות הזה: חלקים גדולים מגרמניה. ראו בתמונה למטה: כל מה שכחול מצולם על ידי גוגל. כמעט כל המדינות סביב גרמניה מצולמות, אבל גרמניה עצמה? יוק. למה? לפי התקנות במדינה, אם אזרח לא רוצה שהוא, הבית שלו או המכונית שלו יצולמו ויופיעו ברשת – לגוגל פשוט אין זכות לכפות את זה עליו. היא נאלצה לציית.
המקרה הזה מדגים את מערכת היחסים הסבוכה שמקיימת גרמניה עם חברות האינטרנט הגדולות, ובראשן פייסבוק וגוגל. הממשלה הגרמנית פשוט מסרבת להתפשר על פרטיות האזרחים שלה. קחו לדוגמה את וואטסאפ, שפייסבוק רכשה ב-22 מיליארד דולר. לכולם ברור שהיא אוספת מידע עלינו, משתמשי וואטסאפ, מצליבה אותו עם המידע שכבר יש לה, ומרכיבה כך פרופיל הרבה יותר מדויק שלנו – ששווה לה הרבה כסף. ככה זה.
לכולם ברור? לא לגרמנים. בסתיו האחרון הוציא יוהנס קספר, הממונה על הגנת נתונים וחופש מידע בהמבורג, הנחיה להפסיק את ההצלבה האוטומטית ופסק: "ההחלטה לחבר בין חשבון הוואטסאפ וחשבון הפייסבוק צריכה להיות של המשתמשים". ואם אתם חושבים שפייסבוק יכולה פשוט לזלזל בפקיד עם שם של רוח רפאים ידידותית, קספר היה זה שכפה על גוגל ב-2009 להגביל את Street View.
גרמניה מחזיקה את חברות האינטרנט קצר גם בתחומים אחרים. הדיון הסוער ביותר בימים אלה, שהגיע לכותרות ברחבי העולם, מתמקד בהפצת הסתה, שנאה וגזענות ברשת החברתית. משרד התובע במינכן פתח בחקירה בנושא בחודש שעבר, ובודק האם פייסבוק לא עומדת באחריות שלה להסיר תכנים כאלה. במערכת הפוליטית המקומית כבר עלו דרישות להטיל קנסות כבדים. אמנם באופן רשמי פייסבוק אוסרת על בריונות, הטרדות ואיומים, אבל בגרמניה סבורים שלא נעשה יותר מדי כדי למגר את התופעות הללו, ומקדמים חקיקה בנושא.
מצד שני, חברות האינטרנט אינן יכולות פשוט לחסום גולשים מהאתרים והאפליקציות שלהן בלי להסביר להם למה, כפי שפייסבוק עושה בישראל בשבועות האחרונים. בספטמבר 2014 פסק בית משפט בברלין כי על גוגל להפסיק להתעלם מפניות של לקוחות, ושעליה לתת להם שירות לקוחות אמיתי. אתם יודעים, כמו שחברה נורמלית, לואו-טקית, אמורה לעבוד.
"הפיקוח הטוב ביותר בעולם"
אלה הן רק דוגמאות ספורות ללחץ הקבוע שגרמניה מפעילה על ענקיות הטכנולוגיה, ושמאלץ אותן ליישר קו עם החוק – או במקרה של פייסבוק, להבטיח לאנגלה מרקל להתנהג יפה. המצב הזה מעורר לא מעט קנאה. מדוע לא מגנים גם עלינו, הישראלים, באותו האופן? מדוע לא מדברים עם הגולשים? שומרים על הפרטיות? בולמים קצת את איסוף המידע האישי עלינו?
לגרמניה יש, כמובן, יתרון משמעותי על ישראל: קשה להשוות את כוח המיקוח של 80 מיליון תושבים לכוחם של שמונה מיליון. גרמניה היא כמובן גם אחת המדינות המרכזיות באיחוד האירופי, על חצי מיליארד תושביו. המספרים האלו מכתיבים לגוגל ולפייסבוק את סדר היום: גם אם הציות להנחיות עולה כסף, אם הן לא יישמעו הן עלולות לאבד נתח שוק אדיר.
כוח המיקוח הזה חשוב בעיקר בעימות הנוכחי מול פייסבוק, שבו היא נדרשת לקחת אחריות על התכנים המופיעים בה. לעומת זאת, בשאלת הפרטיות באה לידי ביטוי החקיקה, שבישראל נשארה מאחור. כמו באירופה הזכות לפרטיות אצלנו היא זכות יסוד, אבל החוק המתייחס אליה ("חוק הגנת הפרטיות") נחקק בישראל ב-1981 ולא ממש עודכן מאז.
בגרמניה נחקקו חוקי הפרטיות הראשונים כבר בשנות ה-70, והם התעדכנו מאז כמה וכמה פעמים. הם מגבילים את המידע הפרטי שאפשר לאסוף על האזרחים – על המשפחה שלהם למשל, על הרגלי הקניות או על החברים. המידע הזה צריך להיאסף בהסכמתם המפורשת של הגולשים, למטרות ידועות ומוגדרות מראש, רק כשהדבר נחוץ, וכשמסיימים להשתמש במידע יש למחוק אותו.
בנוסף, אפשר לקבל את המידע רק מהאזרח עצמו, לא מגוף חיצוני. מכירים את שיחות הטלפון שאתם מקבלים בימי הולדת מיחצנים שלא מוכנים לגלות לכם איך קיבלו את הטלפון? בגרמניה זה לא קורה. בגרמניה גם נאסר על פייסבוק לבצע זיהוי פנים. כלומר אין "האם תרצה לתייג את" בתמונות שעולות לרשת.
"הפיקוח הגרמני על פרטיות המידע הוא הטוב ביותר בעולם הדמוקרטי", אומר עו"ד אוריה ירקוני, מומחה לדיני רשת. "יש שם בסיס חוקי מאוד יציב, מודעות גבוהה מאוד של הציבור ומאמץ יפה ומרוכז של כל גורמי השלטון - המחוקק, גורמי הביצוע ובתי המשפט. במאבק בין ערכי השוק החופשי להגנה על זכויות הפרט הגרמנים נוקטים גישה שמרנית: פרטיות היא דבר חשוב, ולא אכפת להם אם כרוך בזה הפסד כספי".
לדעת ירקוני, לא רק הבדלי הגודל בין גרמניה לישראל מונעים את אימוץ המודל הזה. "אנחנו אמנם קטנים, אבל בעולם הטכנולוגי אנחנו לא כאלה קטנים", הוא אומר, "יש חברי כנסת שמנסים לדחוף לכיוון ההגנה על הפרטיות, אבל המאמץ הזה נתפס תמיד כאינטרס של השמאל ולכן אף פעם אין לו רוב במליאה. בנוסף, ברגע שאומרים 'ביטחון' זה זורק כל שיקול אחר מהחלון, וגם בתי המשפט לא בדיוק בחזית המאבק". ואפילו לא התחלנו לדבר על המאגר הביומטרי.
הצעד הראשון שבכל זאת נעשה בישראל בימים האחרונים הוא קידום חקיקה שמאפשרת לממשלה לכפות על פייסבוק להסיר תוכן שמהווה "סכנה לבטחון האזרח" או "בטחון המדינה", אבל החוק לא מיועד לאזרחים פרטיים שעשו להם שיימינג, ולא עוסק באיסוף מידע.
האם הפרטיות פוגעת בהשקעות?
באופן טבעי, לא כולם מרוצים מהגישה הגרמנית לחברות האינטרנט. הגולשים הממוצעים סובלים בעיקר מההתעקשות להגן ברצינות לא רק עליהם, אלא גם על זכויות היוצרים. צפייה ביוטיוב בגרמניה עשויה להיות חוויה מתסכלת, מכיוון שתכנים רבים שזמינים במדינות אחרות אינם זמינים שם, ושימוש בטורנטים עלול להיגמר בקנסות כבדים. בנוסף, הרגולציה הנוקשה מייצרת אקלים כלכלי שונה מזה המוכר לנו בישראל ובארצות הברית. שוק ההשקעות בסטארט-אפים שמרני יותר, וחברות נמנעות מפיתוח מודל עסקי המבוסס על איסוף מידע על גולשים.
"לפני עידן פייסבוק קמה רשת חברתית גרמנית של סטודנטים בשם Studivz, והיא נעלמה לגמרי מהשוק. הרבה טוענים שזה קרה בגלל הרגולציה הנוקשה", אומר סוון המרשמידט, מהמשרד הפדרלי להגנת נתונים וחופש מידע.
הטענות האלה אמנם נובעות מאינטרס ברור, וגם האתר הישראלי "חבר'ה" לא בדיוק כבש את העולם, אבל הן מעלות את השאלה אם ישראל בכלל יכולה גם להיות סטארט-אפ ניישן וגם לדאוג יותר לגולשים. עו"ד יהונתן קלינגר, העוסק גם הוא בדיני רשת, חושב שאי אפשר להצדיק הכל בשם הכלכלה: "להחליש את התקנות בשם הצמיחה הכלכלית זה כמו לבנות קניון ולהחליט לא להנגיש אותו לנכים רק כדי לחסוך בעלויות הפיתוח", הוא אומר.
"אם צמיחה כלכלית או חדשנות עדיפות על הגנה על הפרטיות אז צריך להחליש את החוק, אבל יש הרבה סיבות לכך שאירופה לא מתרוממת גבוה כמו ארצות הברית, וההגנה על הפרטיות איננה בהכרח אחת מהן", מוסיף ד"ר רוברט גרלך (Gerlach), יועץ לחברות טכנולוגיה בגרמניה. "אם נסיר את המגבלות לא נקבל בהכרח כלכלה חזקה יותר, ואולי אפילו נאבד יתרון אסטרטגי: בשוק האירופי, בעקבות כל מוצר שמבוסס על איסוף מידע אישי, קם מוצר נוסף שמגן על המידע הזה. חוץ מזה, שוק האינטרנט של הדברים (IoT – חיבור מוצרים "רגילים" לרשת, ממקררים ועד מחבטי טניס) התפתח פה מאוד, מכיוון שאיסוף מידע ממכונות איננו בעייתי".
קודם כל זכויות הפרט
מה הוביל את הגרמנים להעדיף את הפרטיות על שיקולים אחרים, ולדרוש מפייסבוק להילחם ברצינות בהסתה והגזענות ברשת? האם הפרקים האפלים בהיסטוריה הגרמנית הותירו חותם עמוק כל כך באזרחים, שיודעים כיצד ריגול מתמיד מבטל כל אפשרות לחופש ביטוי, והם רוצים למנוע מההיסטוריה לחזור על עצמה? "בגלל ההיסטוריה, אנחנו הגרמנים הרבה יותר מודעים למה שאפשר לעשות עם מידע אישי שנאסף עלינו", אומר המרשמידט. הוספתי לזה את ההתעקשות של הגרמנים לשלם על הכל במזומן ופסקתי: הגרמנים לא אוהבים להשאיר עקבות.
אלא שלאזרחים הגרמנים לא תמיד חשובה הפרטיות. בספטמבר האחרון פורסם כי גרמניה צפויה להגדיל את תקציב המעקב והפיקוח הממשלתי, וההמונים לא יצאו לרחובות. שנה לפני כן, באוקטובר 2015, עברה בבית הנבחרים הפדרלי הצעת חוק המקלה על מעקב ממשלתי אחר שיחות טלפון וקשרי אינטרנט של אזרחים החשודים בפשעים חמורים כמו רצח או חטיפה. גם אז איש לא יצא להפגין, אף על פי שהממשל האמריקאי ניצל היתרים דומים למבצעי ריגול המוניים ברשת.
כריסטיאן שון הוא סופר ובלוגר גרמני שכותב בשנים האחרונות ספר שמתמקד בנושא "ביג דאטה" – היכולת המתפתחת לעבד הררי נתונים על התנהגויות אנושיות, ברשת ובעולם האמיתי. לדבריו, המונח "פרטיות" נשמע לראשונה בעיתונות במערב גרמניה בשנות ה-70. "בשנים האלו דנו בארצות הברית בשאלה אם יש לחוקק חוק שיתמוך בזכות של אדם להיות לבד. המסקנה של האמריקאים היתה שיש להשאיר את זה לכוחות השוק החופשי". אלא שהגישה המשפטית הגרמנית העדיפה את זכויות הפרט על כוחות השוק, והולידה עמדה שונה לחלוטין בסוגיה הזאת.
פרופ' ניקו הרטינג (Härting), עו"ד המתמחה בדיני טכנולוגיה ועורך הבלוג PinG-Privacy in Germany, גדל בשנות ה־60 במערב גרמניה. ב-20 השנים האחרונות הוא עוסק בסוגיות פרטיות ברשת, מרצה וכותב מאמרים. כשהוא נשאל אם הוא מסכים עם תזת הטראומה הלאומית הוא משיב: "זה מיתוס רומנטי. אני לא חושב שההיסטוריה הגרמנית מספיקה כדי להסביר את ההתנגדות של גרמניה לחברות האינטרנט הגדולות".
להערכתו בני ארצו אינם בהכרח אובססיביים לפרטיות, אלא פשוט נוטים להיות אנטי-אמריקאיים. "זה כמובן לא משקף את הלך הרוח של כלל האוכלוסייה, כי נתח השוק של גוגל, למשל, גדול יותר בגרמניה מאשר בארצות הברית. אבל האינטלקטואלים בגרמניה סבורים שפייסבוק וגוגל פוגעות בחברה הגרמנית כמו שתעשיית הקולנוע ההוליוודית פגעה בתרבות, ובאותו אופן שבו מקדונלד'ס פוגעת בתזונת האזרחים. הם בוטחים במדינה הרבה יותר מאשר בחברות האמריקאיות הגדולות, והיא מקבלת יותר לגיטימציה לאסוף מידע".
בנוסף, אומר הרטינג, "באופן מסורתי בגרמניה יש איזו סקפטיות בכל הקשור לטכנולוגיה. אני זוכר את התגובה של הציבור להופעת הטלוויזיה הצבעונית בשנות ה־70. אנשים, ובעיקר שכבת האינטלקטואלים, שאלו 'למה אנחנו צריכים צבע?'. כשהופיע המשיבון הם פסקו: 'לא צריך את זה. אם מישהו רוצה למצוא אותי הוא יכול פשוט להתקשר אליי'".
מה יקרה כשיחברו את הנקודות
"הבעיה היא שכשאוספים נתונים אפשר לזהות דפוסים", אומר שון. "האופן שבו אנחנו גולשים באינטרנט, תנועת העכבר, מספר הלחיצות על לינק – אלו דברים קטנים ופשוטים לכאורה, אבל הם אומרים עלינו הרבה יותר ממה שנדמה לנו. אפשר להשתמש בנתונים כדי לחזות, למשל, איך אדם צפוי להצביע בבחירות. את התחזיות האלו אפשר למכור לפוליטיקאים, והפוליטיקאים יכולים להשתמש במידע לצורך מניפולציה. הסכנה האמיתית היא שאף אחד אפילו לא ירגיש אותה".
ייתכן, כמובן, שאף אחד לא יחבר את הנקודות. גרלך, למשל, חושב ש"מכיוון שנאסף המון מידע אנחנו מאמינים שבטח חבויה בו איזו אמת, אבל בסופו של דבר זאת ערימת זבל". ובכל זאת, פוטנציאל הסכנה קיים. פייסבוק כבר הודתה שערכה ניסוי על מקצת הגולשים, ובו הציגה פוסטים שמחים בפני קבוצה אחת ועצובים בפני קבוצה אחרת, כדי לראות כיצד הדבר משפיע על מצב רוחם. רק דוגמה אחת שמראה עד כמה מניפולציות באמצעות הרשת החברתית אפשריות ומסוכנות.
בדרך לחוקי משחק חדשים
אם את הרגולציה הגרמנית ענקיות האינטרנט עוד יכולות לבלוע, וגם התביעה של שרמס היא כרגע בגדר איום תיאורטי עליהן, הרי שב-2018 הן צפויות להיתקל בבעיה גדולה הרבה יותר. במאי של אותה שנה ייכנסו לתוקף תקנות חדשות של האיחוד האירופי - GDPR. מבחינת החברות, הסעיף הבעייתי ביותר קובע שהאיחוד יוכל לקנוס אותן בהתאם לערכן בשוק, כלומר בסכום שממש יכאב להן בכיס: עד 4% מהרווח השנתי בגין עבירות הקשורות לפרטיות, סכומים היכולים להגיע למאות מיליוני דולרים, ועד 2% בגין עבירות קלות יותר.
גם ההגדרה לעבירות פרטיות תורחב ותובהר: כדי לאסוף מידע אישי החברות ידרשו לקבל הסכמה מהמשתמש, באופן שאינו משתמע לשתי פנים. פייסבוק וחברות אחרות נוהגות לתרץ את האיסוף בכך שהגולשים יכולים להפסיק אותו מתי שירצו (Opt Out, בז'רגון המקצועי). הסעיף החדש אמור למנוע את הפרקטיקה הזאת, ולאלץ את החברות לקבל אישור מראש (Opt In). התקנות גם מעגנות את "הזכות להישכח", העיקרון שמאפשר לכל אזרח לבקש שמידע אישי עליו (כמו תוצאות חיפוש) יימחק ממאגרים מקוונים, וכבר כיום יוצר לגוגל כאב ראש לא קטן.
בעוד שגרמניה מיישמת גם כך את רוב העקרונות שהאיחוד מתכנן לכפות, מדינות אחרות – כמו אירלנד או בריטניה (אם תיסוג לבסוף מהברקזיט) – יידרשו לערוך לא מעט שינויים בחוקיהן. יותר מזה: התקנות החדשות עשויות לשנות את כללי המשחק גם במדינות מחוץ לאיחוד. "ישראל, למשל, אמנם איננה חברה באיחוד, אבל היא קרובה אליו מאוד", אומר המרשמידט, "כדי להיכנס לשוק האירופי, חברות בכל העולם יצטרכו לציית לחוקיו. לכן אנחנו מצפים שהוא יכתיב את הסטנדרט גם למדינות מחוץ לאירופה".
ההשפעות של שינוי גישה כזה מצד ישראל, אם יהיה כזה, יכולות להיות לא צפויות: גובה הקנס שאפשר להטיל כיום על חברות אינטרנט בגין הפרת זכויות הגולשים עומד על 25 אלף שקל – דמי כיס מבחינתן. הרגולציה החדשה של האיחוד גם מחייבת עסקים לדווח על פריצה למאגרי המידע שלהם: אנשי סייבר ישראלים מתריעים כבר שנים שבארץ אפשר לטאטא פריצות כאלה מתחת לשטיח. ואם ישראל תתנגד להצלבת מאגרי מידע בין גופים שונים, ותדרוש שיהיה אפשר להימחק מהם בקלות, אולי יפסיקו סוף סוף להתקשר אלינו מקבר רחל.
עד שכל זה יקרה, אם זה יקרה, הפתרון היחיד הוא מודעות. אם ישאלו את רוב הגולשים מה יותר חשוב להם – הפרטיות או אפליקציית סלפי חדשה – התשובה כנראה תהיה פרטיות. ובכל זאת, רובנו מאפשרים לאסוף עלינו מידע בקלות יחסית, בלי לחשוב על ההשלכות, וחותמים על תנאי שימוש מקיפים ושרירותיים בלי להסס. אפשר לקרוא לזה בחירה בנוחות או השלמה עם המציאות, אבל למעשה רוב הזמן אנחנו בכלל לא חושבים על זה.
"יש המון גופים שאוספים עלינו מידע. אי אפשר להילחם בזה או להימנע מזה לחלוטין", אומר ירקוני, "אבל צריך להיות מודעים ולנסות למסור את המידע לגופים שאנחנו סומכים עליהם, ובעיקר להשתמש ברשת בחוכמה ולא להעלות לשם כל פרט מהחיים שלנו, כי זה יוצא משליטה. בסופו של דבר אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו כלי של האינטרנט או שהאינטרנט הוא כלי שלנו".