לא קל להיות בשלטון. כל העולם ואישתו מנסה לקשור כנגדכם: התקשורת, העניים, העשירים, השמאלנים הקיצוניים והימנים הקיצוניים ומי לא. ולא, אני לא מדבר על ביבי, אלא עם אמילי קולדווין, הקיסרית של "אימפריית האיים", הממלכה הדימיונית של סדרת המשחקים Dishonored.
אמילי, שהיתה במשחק הראשון בתפקיד "הנסיכה הכלואה" (אחרי שנסיון מהפכה חיסל את אימה וניסה להטיל את האשמה על אביה, שהיה גיבור המשחק), גדלה יפה לתפקיד הקיסרית. ב-15 השנים שעברו בין עלילות המשחקים היא הפכה לאישה חזקה, עצמאית ועקשנית, ולכן זה לא כל כך מפתיע שהיא לא מתכוונת לוותר בקלות על כס השלטון. וכך, גם אחרי שדודתה המרושעת משתלטת באלימות על הממלכה, אמלי לא מתכוונת להשלים עם הגורל, ויוצאת למסע מדמם ואכזרי כדי לנקום ולהשתלט מחדש על הבית.
נקמה עושים בזהירות או לא עושים בכלל
אם שיחקתם במשחק הראשון בסדרה, שיצא ב-2012, וודאי שמתם לב שהסיפור די דומה. גם כאן יש פוטש, גם כאן יש סיפור נקמה. גם מבחינת משחקיות הבסיסית מדובר במשחקים דומים מאוד: Dishonored 2 הוא משחק התגנבות-פעולה, שנותן לכם שפע של כוחות מיוחדים וכלי נשק מגוונים שיאפשרו לכם להתמודד עם אתגרים שונים בדרכים שונות.
בתחילת המשחק תצטרכו לבחור באיזו דמות אתם מעוניינים לשחק: אמלי הקיסרית המודחת או קורבו, אביה, אותו אנחנו כבר מכירים מהמשחק הראשון. לכל דמות יש סט שונה של כוחות, ומי שיהנה מהמשחק הזה וודאי ירצה לשחק בשתיהן, מה שפחות-או-יותר יכפיל את זמן המשחק שלו. למרבה הצער, מלבד מהשינוי בכוחות בחירת הדמויות לא משפיעה בצורה משמעותית על התפתחות הסיפור, מה שהופך את הסיבוב השני במשחק למעט מייגע.
לפחות הכוחות וכלי הנשק מפצים על הסיפור הממוחזר. ברירת המחדל של המשחק היא לנסות לגרום לכם לעבור כמה שיותר שלבים מבלי להתעמת עם האויבים. אם תצליחו להתגנב ממקום למקום מבלי שיראו אתכם תתוגמלו בהתאם, ולפיכך כוחות רבים מוקדשים לפתיחת שיטות התגנבות שונות: לכל אחת מהדמויות יש כח שמאפשר לה לשגר עצמה ממקום למקום, ומגוון רחב של כלים שיאפשרו לה לנטרל אויבים מבין הצללים.
בניגוד למשחקי התגנבות אחרים, גם אם תתגלו זה לא סוף העולם ולא תהיו חייבים לטעון את השמירה האחרונה. Dishonored 2 עובד מעולה גם כמשחק אקשן, עם מערכת קרב מאתגרת אך מתגמלת שתדרוש מכם לגייס אינסטינקטיים זריזים כדי לחסום מכות ולהמם את האויבים שלכם בדיוק בשנייה הנכונה.
קשה להיות צודק
חוץ מהמכות וההתגנבות יש גם שלל מלכודות סביבתיות שאפשר להשתמש בהן, ובאופן כללי - המשחק הזה פשוט שופע הזדמנויות לעשות שמות באויבים שלכם. שזה נחמד, אבל גם מציב בעיה מהותית לא צפויה: אחד מהפיצ'רים של המשחק הוא מערכת מוסר, שמשנה את עולם המשחק בהתאם לבחירות שלכם. אם תמנעו מהרג אויבים, העולם יהפוך לידידותי יותר. אם לעומת זאת תחסלו ללא אבחנה, העולם יהפוך לכאוטי ואפל. כמובן שאופי העולם ישפיע גם על הסוף של המשחק.
המוסר הבינארי הזה מציב שחקנים שמעונינים לראות את הסוף "הטוב" בבעיה: יש דרכים כל כך מגניבות להרוג אויבים, אבל אם רוצים לשמור על הסדר אסור להשתמש בהן. זה מרגיש כאילו המפתחים השאירו קופסת ממתקים מלאה בכל טוב, אבל אז סיפרה לכם שאתם בעצם חולים בסוכרת ואתם צריכים להמנע מהם. קצת מבאס.
ממתק אמיתי
גם עם הסוכרת, Dishonored 2 הוא ממתק אמיתי. על כל המגרעות שלו (סיפור לא מפתיע, מערכת מוסר שלעיתים מרגישה חונקת מדי) קל לסלוח, במיוחד שמגיעים לשלבים ספציפיים שהם פשוט מופת של עיצוב-משחקים. לא אעשה ספוילר, רק אגיד שלפחות שניים מהשלבים במשחק מציגים מכניקות חדשות שהן לא פחות ממבריקות, ושוות לבדן את מחיר המשחק.
גם עולם המשחק ממשיך להיות מעניין (ומרגיש הרבה יותר שלם ופתוח ממה שהיה במשחק הראשון), והעובדה שכדי להנות מכל מה שיש לו להציע צריך לשחק בו לפחות פעמיים, פעם אחת עם כל דמות, מבטיחה עשרות שעות משחק למעריצים, מה שמאפשר לסלוח על זה שאין במשחק מצב מולטיפלייר.
לסיום - מילת אזהרה: גירסת ה-PC של המשחק יצאה עם בעיות ביצועים קשות שמשפיעות על לא מעט שחקנים. שווה להמתין כמה שבועות להתייצבות הגירסה לפני שקונים. גירסת ה-Xbox One בה שיחקתי, כמו גם גירסת הפלייסטיישן 4, עובדת מצויין.