קשה להמעיט בחשיבותו של Doom, משחק היריות התלת-ממדי שיצא במקור בשנת 1993. הגרפיקה המהפכנית לזמנה, האלימות הבלתי מתפשרת והלחימה המהירה נגד מפלצות מהגהנום הם רק חלק מהסיבות בזכותן המשחק הזה נכנס לפנתיאון, ועדיין קרוב לליבם של הרבה מאוד חובבי משחקים.


וכך, כשחברת המשחקים בת'זדה הכריזה לפני כמה שנים כי היא מפתחת גירסה חדשה ל-DOOM, התגובה הטבעית היתה חשש: חשש שהחברה הענקית לא תצליח לשחזר את הקסם של המשחקים המקוריים, ותיצור משחק מודרני שהקשר בינו ובין DOOM הוא אך ורק הכותרת המשותפת. לכך התגנבה עוד תהייה קטנה, לגבי מתי נכון להוציא סדרות משחקים לגמלאות. האם לא עדיף להשאיר את DOOM בעבר ולהתמקד בעשייה של משחקים חדשים

ובכן, DOOM החדש כבר כאן, ויש לי חדשות טובות בשביל הגיימרים חובבי הנוסטלגיה: לא רק שהוא צאצא ראוי למשחקים המקוריים - הוא גם משחק טוב מאוד שעומד בזכות עצמו, ומרגיש מרענן גם בשנת 2016. לפחות אם אתם לא מחפשים דברים כמו עלילה במשחקים שלכם.

בחזרה לעבר

אי אפשר להקל ראש במלכוד שיוצרי Doom מודל 2016 היו בו. מצד אחד, הם לא רצו להתרחק ממכאניקות המשחק שהפכו את המשחקים המקוריים למה שהם. מצד שני, תעשיית המשחקים התפתחה מאוד מאז שנות ה-90, והיצמדות לאלמנטים הישנים בלבד היתה הופכת את המשחק למיושן. כך למשל, ב-Doom המקורי לא היתה עלילה. היה איזה סיפור רקע מינימלי על מאדים ועל חייזרים, אבל לקרוא לזה עלילה זו הגזמה פרועה. עכשיו, נסו לחשוב על משחק פעולה בתקציב גבוה ב-2016 שאין לו עלילה. לא תצליחו. אין כאלה.

ויש עוד אלמנטים כאלה: Doom הוא משחק יריות אינטנסיבי מאוד. במשחקים המקוריים לא היו בו יותר מדי הזדמנויות לתפוס מחסה ולהסדיר נשימה, ועיצוב השלבים הסתכם ב"כאן יש חדר גדול עם מלא שדים שצריך להרוג. ואז יש דלת והיא מובילה לחדר עוד יותר גדול עם עוד יותר שדים. וחוזר חלילה עד הסוף". פרקטיקות כאלה של עיצוב משחקים כמעט נכחדו מאז. משחקים כיום משקיעים הרבה בעיצוב שלבים עם קצב מגוון יותר, שכולל גם רגעים שקטים, גם אפשרויות לצבור בריאות במחסות וכדומה.

במפתיע, Doom החדש מצליח לשלב ישן וחדש בצורה נהדרת. עיצוב השלבים הבסיסי נשאר כשהיה, אך הוספו לו כמה מכאניקות חדשות, שפתאום מאירות על הכל באור חדש, והופכות את המיושן לחדשני. אז נכון, עלילה עדיין אין, מקסימום איזה סיפור מסגרת דל (ודי מודע לעצמו) על פלישת שדים למאדים, אבל מסתבר שעלילה זה לא הכל בחיים.

נולד לרקוד

הכיף הגדול במשחק הזה מתחיל בקצב שלו: Doom הוא אחד ממשחקי היריות הכי מהירים של השנים האחרונות. מהירות ההליכה של הדמות שלכם גורמת למהירויות ריצה של משחקים אחרים להחוויר, וגם השדים בהם אתם נלחמים זריזים בצורה יוצאת דופן. כדי לפגוע באויבים (ולא פחות חשוב - להתחמק מהיריות שלהם) אתם צריכים להיות בתנועה מתמדת. ברצינות. אם תעצרו במקום אפילו לשניה אחת יש סיכוי טוב שתחטפו כמות נזק ממנה לא תוכלו להתאושש.

אין תמונה
ערוץ 24 רוצה אותך!

אם לא הקשבתם לעצה הזו, עמדתם במקום וספגתם נזק, תגלו במהירות שבניגוד לכל משחקי היריות המודרניים, הבריאות שלכם לא תתחדש אוטומטית אם תמתינו כמה שניות. כדי למלא את מד הבריאות תצטרכו למצוא ערכת עזרה ראשונה, או לנצל את מכניקת המשחק הכי מוצלחת במשחק. זה עובד ככה: ברגע שתירו מספיק באוייבים, הם יתחילו להבהב בכחול. אם תצליחו לרוץ לעבר האויבים המבהבהים וללחוץ על כפתור ההתקפה, תחסלו את האויבים בצורה זוועתית במיוחד שכוללת הרבה מאוד איברים קטועים, דם וקישקע. על כל חיסול אכזרי שכזה תקבלו גם תוספת למד הבריאות שלכם.

וכך, המשחק הזה הופך לסדרה של החלטות טקטיות מהירות. האם יש לי מספיק בריאות כדי לשרוד את גל האויבים הבא? ואם לא, האם שווה לי לרוץ לעבר האויב הגוסס, למרות שהוא נמצא בלב שדה הקרב ויש סיכוי שיהרגו אותי בדרך אליו? והאם בכלל שווה לי לנסות להשתמש במסור החשמלי כדי לחסל שד גדול במיוחד, מה שיבטיח עוד תחמושת?

בעזרת המכניקה הזו השחקנים נדרשים לעשות עשרות חישובי עלות-תועלת בכל קרב - מה שהופך את עיצוב השלבים הבסיסי (קרב גדול שמייד אחריו עוד קרב גדול ואז עוד אחד וחוזר חלילה) להרבה יותר מרגש, וכל קרב להרבה יותר מעניין מסתם עניין של ללחוץ כמה שיותר מהר על כפתור היריה.

מבאס לשחק מול חברים

יש עוד הרבה דברים טובים להגיד על Doom: הגרפיקה שלו מצויינת, הוא רץ חלק כמו חמאה ב-60 פריימים לשניה גם על הפלייסטיישן 4, יש בו המון חדרים סודיים שאפשר למצוא בהם מוסתרים כל מיני בונוסים שיעשו נעים לחובבי המשחקים המקוריים ואפילו מערכת שדרוג כלי הנשק שלו לא כל כך מציקה כמו שהייתם מצפים ממנה להיות.

מצד שני, כל המחמאות מוקדשות אך ורק לרכיב ה-Single Player של המשחק. ברגע שתעברו למצב ההמוני - לשחק עם עוד אנשים, התמונה די משתנה, ו-Doom הופך מהברקה למשחק די מבאס. הקצב המהיר וחידושי המשחקיות מהקמפיין לשחקן יחיד כמעט ולא משחקים בו תפקיד, ובאופן כללי הוא מרגיש פשוט גנרי מאוד ולא מצליח לשמור על עניין לאורך זמן. חבל.

עוד חסרונות: Doom הוא משחק PC קלאסי, וברור שמפתחי המשחק חשבו בראש ובראשונה על שחקנים שמשתמשים בעכבר ומקלדת כדי לשלוט במשחק. בבקר המשחק של הפלייסטיישן 4 בו שיחקתי היה קצת קשה לכוון, והוסיף עוד שכבה של קושי למשחק שמלכתחילה הוא מאוד מאתגר. כמו כן, קצב המשחק הגבוה גרם לי לא פעם לתחושת בחילה פיזית, שגרמה לי לשים את המשחק בצד לכמה שעות לפני שהרגשתי מספיק טוב כדי להמשיך לשחק בו. זה לא יקרה לכל אחד, אבל מי שרגיש לדברים כאלה כנראה יחווה את זה גם כן, וזה לא נעים.
ולמרות זאת, מי שמחפש משחק אקשן מעולה לשחקן יחיד - Doom הוא בדיוק מה שחיפשתם. אלא אם כן חיפשתם עלילה.