עצרו אותי אם שמעתם את זה כבר.
מגיפה מסתורית מחסלת את מרבית אוכלוסיית העולם, והופכת רבים לזומבים אכזריים חסרי בינה. הסיביליזציה האנושית נכחדת, הניצולים המעטים נאלצים להפוך למכונות הישרדות קשוחות וחסרות סנטימנטים, והחיים עצמם יכולים להסתיים במהרה, במחי נשיכת זומבי אחת.
כן, סביר להניח שעצרתם אותי מתישהו. אם לא ראיתם את הסיפור הזה ב"מתים המהלכים" אז ראיתם אותו ב-The Last of Us, ואם לא שם אז בכל יצירת זומבים אחרת מהשנים האחרונות. והיו הרבה כאלה.
אם הזומבים עדיין לא יצאו לכם מכל החורים, משחק הפלייסטיישן החדש Days Gone יתן לכם אפשרות לפגוש בהם שוב. אך האם זה הולך להיות מפגש נעים?
לא זומבים - פריקרים
הבעיה הגדולה ביותר של Days Gone היא בעיית זהות.
הרקע העלילתי שלו הוא מעין שילוב בין העולם העגום של "המתים המהלכים" לתרבות האופנוענים הבלתי מתפשרת של "ילדי האנרכיה". גיבור המשחק, דיקון סיינט ג'ון, חבר בכנופיית אופנוענים, מאבד את אישתו בהתפרצות הזומבים הראשונית. מספר שנים עוברות, והוא מתחיל למצוא רמזים לכך שאישתו דווקא שרדה ויוצא למסע לחפש אותה.
לרוב אורך המשחק הסיפור של המשחק גנרי בדיוק כמו שהוא נשמע. הדמויות השונות שפוגשים בדרך לא מחדשות דבר על מאות סיפורי הזומבים האחרים שאנחנו כבר מכירים, הטוויסטים לא מאוד מפתיעים והדמויות הראשיות פלקטיות ומשעממות. זכור לי במיוחד ציטוט אחד מסצנת פלאשבק שאמור להיות מחווה מרגשת ל"ילדי האנרכיה", אך הפך לרגע הקרינג'י ביותר במשחק והבהיר עד כמה המשחק הזה היה צריך צוות כותבים קצת יותר מיומן.
לקראת סוף המשחק הסיפור מעט משתפר, אבל זה מגיע מעט מדי ומאוחר מדי, והרושם הסופי הוא של סיפור שפשוט לא מצליח לשאת על כתפיו משחק עולם פתוח באורך 50 שעות. ולא, ההחלטה הביזארית לקרוא לזומבים "פריקרים" לא עוזרת להפוך את הסיפור והעולם למקורי יותר.
רק עם אופנוע
הסיפור לא להיט, אבל איך המשחק עצמו? ובכן, זה תלוי.
Days Gone הוא משחק עולם פתוח די סטנדרטי. העולם הוא מפה אחת גדולה בה מפוזרים משימות שונות. חלק מהמשימות הכרחיות כדי להמשיך את הסיפור, וחלקן אופציונליות ומסייעות להשיג כלי נשק חדשים, או "לנקות" את המפה מזומבים ואויבים אחרים.
המשימות הראשיות, ברובן, הן ממש ממש אחלה. אולפן הפיתוח של המשחק מנצל את הניסיון שלו עם משחקי התגנבות (סדרת Syphon Filter הזכורה לטוב), והופך את המשימות הנ"ל לסוג של משחק מחבואים אל מול עשרות אויבים. המשימות הנ"ל תחומות גיאוגרפית, מה שמאפשר ליוצרים לעצב אותן בצורה מספקת.
הבעיה היא במשימות המשניות. הן מסתכמות בשני סוגים עיקריים: צאו לשרוף קנים של זומבים, וצאו להחריב מחנות של "רעים". כל משימה כזאת תבזבז לכם כמות לא פרופורציונלית של תחמושת, ומכיוון שתחמושת היא עניין די נדיר בעולם המשחק, ברוב המקרים החלטתי פשוט להמנע מהמשימות האלה ולהמשיך דוך למשימה הראשית הבאה.
רק מה - גם בדרך למשימות הבאות עלולה להפוך לעינוי. הדרך היחידה להגיע ממקום למקום היא באמצעות האופנוע של דיקון, והאופנוע הזה ממש לא חסכוני בדלק. כשהדלק נגמר המנוע נכבה, ומאלץ אתכם לצאת לטיול רגלי כדי למצוא ג'ריקן דלק. ג'ריקנים כאלה די נפוצים, אבל בדרך כלל מוקפים בנחילי אויבים, ולהשיג אותם יכול להיות כאב ראש רציני. בשלב מסויים בתחילת המשחק נתקעתי שעתיים (!) בין משימות, פשוט כי לא הצלחתי למצוא ג'ריקן דלק בלי למות בדרך אליו. זה לא היה כיף.
תחושת חוסר האונים הזאת אמנם משתפרת בשעות המאוחרות של המשחק, אחרי שתצברו מספיק כלי נשק חזקים ותחמושת, אבל היא השאירה אצלי טעם רע מאוד, שלא נעלם מהפה לאורך כל המשחק. חבל.
לא הכל עגום
ולמרות הכל, יש גם נקודות אור ב-Days Gone.
ראשית - הוא נראה מעולה. הגרפיקה מרהיבה, ועל הפלייסטיישן 4 פרו שלי הוא גם רץ לא רע בכלל (במיוחד אחרי פאץ' שיצא יומיים אחרי שחרורו ותיקן כמה תקלות טכניות שנתקלתי בהן לפני כן).
חוץ מזה, בחלק מהמשימות צריך להתמודד מול נחיל עצום של זומבים, ואלה קרבות נהדרים שמכניסים קצת מקוריות לאווירה הגנרית הכללית. אם המשחק היה נותן לנחילים האלה קצת יותר פוקוס, ומאזן טיפה את כאבי הראש שהוא מנחיל לשחקן בין משימות, הוא היה יכול להיות אחלה לגמרי.
כפי שהוא עכשיו, הוא מומלץ רק לחובבי זומבים שרוצים לאתגר את הפלייסטיישן שלהם במשחק עם גרפיקה מעולה, ולא איכפת להם לקחת כמה כדורים נגד כאבי ראש על הדרך.