אנחנו חשבנו שמדבקות עם הרבה צבעים זה אתגר: ערן כץ הודיע לנו שהוא מתכוון לשבור את שיא גינס מול המצלמות וביקש שנקריא לו את כל הצבעים שעל הלוח, 100 במספר, והוא ינסה לזכור את הכל בעל פה. "היה לי מרצה שנתן לי ציון שלילי במקצוע מאוד קשה והלכתי למתרגל ושאלתי למה, אז הוא אמר שקשה לו להוכיח אבל שהעתקתי. הייתי צריך להראות לו שאני עושה תרגילי זיכרון, וכל אחד יכול לעשות את זה. משימת חיי היא להוכיח לכולם שהם יכולים לעשות דברים נפלאים עם הזיכרון שלהם".
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
ערן כץ חושב שכבר שכחנו איך לזכור, שוויתרנו על השריר הכי חשוב בגוף שלנו - המוח. הוא מסתובב בעולם ומנסה לשכנע אנשים שגם היום בעידן הזיכרון הנייד, חשוב וצריך לאמן את הזיכרון. יש לו טכניקות פשוטות של ריכוז ואסוציאציות שהפכו אותו לזכרן בעל שם עולמי. הספרים שחיבר תורגמו ל-16 שפות שגם אותן אילו רצה, יכול היה ללמוד בקלות.
"אני לא זכרן אובססיבי, אני שוכח המון", מעיד על עצמו כץ. "הגעתי לנושא כי חיפשתי דרך להצליח בלימודים ובבחינות בלי להתאמץ יותר מדי, ללכת קצת לים ולבלות, ובעזרת הטכניקות בפירוש אפשר לזכור כמויות של חומר".
"אנשים מרגישים שהם לא צריכים לזכור שום דבר"
הזיכרון הוא הנכס החשוב ביותר של האדם שמלווה אותנו מהרגע הראשון ועד שאנחנו עצמנו הופכים לזיכרון: הפעם הראשונה שהלכנו לים, הנשיקה הראשונה והפעם הראשונה ששברו לנו את הלב. בדרך כלל הדברים שנזכור היו טובים במיוחד או ההיפך. עד לא מזמן היינו צריכים לזכור הרבה מאוד פרטים - תאריכים, מספרי טלפון, שמות... אבל היום כשהכל שמור ומאופסן במכשירים שסביבנו - למה צריך לזכור משהו?
"הרבה מאוד אנשים מרגישים שהם לא צריכים לזכור שום דבר", אומר ד"ר יובל דרור, ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית במכללה למנהל, "ואני חושב שהסיבה לכך היא שהרבה מאוד אנשים מתייחסים לזכרון כאל מיכל שאנחנו זורקים אליו הרבה מאוד דברים ואומרים למה צריך את זה, יש זיכרון חיצוני - דיסק קשיח או האינטרנט שזה זיכרון עצום - שיזכור בשבילי. פעם, כשהיינו ילדים, זכרנו את הטלפונים של כל החברים שלנו".
"יכול להיות שאזורים שהיום הם מאוד מפותחים במוח יהיו קצת פחות מפותחים, כי אנחנו פחות תלויים בלזכור את כל הפרטים, יהיה לנו מכשיר שיאגור את כל הפרטים האלה", אומרת פרופ' תלמה הנדלר, מנהלת המרכז לתפקודי המוח בבית החולים איכילוב.
הפגשנו את האיש שזוכר הכל עם נציגי דור האייפון שלומדים לבגרות באנגלית. רצינו לבדוק אם השיטות שלו יעבדו. בנינו שאלון של ידע כללי, חילקנו את התלמידים לשתי קבוצות, כשאחת מהן למדה עם ערן והאחרת לבד. אחרי 10 דקות חזרנו לכיתה וערכנו מבחן זהה לשתי הקבוצות - הקבוצה שלמדה לבד קיבלה בממוצע 85.5, והקבוצה של ערן הצליחה יותר, עם ממוצע של 94 נקודות.
"המוח שלנו צריך להתמודד עם עולם שונה"
גם בקצה השני של הסקאלה הכרונולוגית, השיטות של ערן מוכיחות את עצמן. אמנם כשמדובר בבני גיל הזהב, אי אפשר להאשים את הגאדג'טים והמסכים המרצדים, אבל האם הטכנולוגיה באמת מנוונת לנו את הזיכרון? או שדווקא מפנה בו מקום לדברים אחרים, חשובים יותר? "זה לא הופך אותנו לטמבלים יותר, אלא לאנשים אחרים. כי המוח שלנו צריך להתמודד עם עולם שונה", טוענת פרופ' הנדלר.
מי שמנסה עכשיו לעשות שימוש בכל הזכרונות שהשלכנו לסל המיחזור הוא ד"ר דורון פרידמן, שפיתח שכפול דיגיטלי בצלמנו ובדמותנו, והזין אותו בכל העקבות הווירטואלים שהשארנו אחרינו, כל טוקבק זועם או לייק מהפייסבוק. "אנחנו משאירים איזושהי חתימה דיגיטלית במחשב, בלפטופ, בסמאטרפון, ואולי כל הזהות שלנו כבר נמצאת שם באופן תיאורטי", אומר ד"ר פרידמן. "האתגר הטכנולוגי הוא לאפשר למחשב לבנות מודל של מי אתה מתוך המידע הזה. הישות הזאת יכולה להתקיים גם אחרי שאתה לא תתקיים. זה מדבר על זה שהזכרונות שלך יישארו כיישות אקטיבית גם לאחר לכתך".
ואם נחזור לערן כץ, הספר החדש שלו עוסק בכלל בשיכחה - כלומר איך לשכוח את כל מה שלא בא לנו לזכור. אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת.