עזבו את סיסי הלא-סיסי. תשכחו מרוחַאני הרוחְני. את הסד של אסד. להלן עניין בעל השלכות אזוריות דרמטיות באמת. אסון מרובה נפגעים שמתרחש ממש עכשיו, וזכה לכינוי "קבוצות הווטסאפ".
כל הסמסים, המיילים, הפייסבוקים והאינסטגרמים הם פלירטוט לא מחייב ליד הצינוק החברתי שכולא אותך בתא של שניים על שלושה סנטימטרים עם קבוצת אנשים שאין להם שום עיסוק בחיים חוץ מלדחוף לתוך המסך התשוש שלך עוד כמה הברות, לערבב עוד קצת פירה מילולי במעמקי תודעתך הלומת ההתרעות, הטקסטים והאינטראקציות. הולי שיט, למה תמיד יש להם עוד מה להגיד?
רק תסתמו לרגע
"תפסיקו לשלוח, אתם שולחים לכולם!!!". צרור מכתבים כזה באינבוקס, כל פעם משולח אחר אבל תמיד בתפוצת נאטו ואחותו של נאטו – כמה אני מתגעגע עכשיו לימים שבהם זו היתה הטירדה הכי גדולה בעולם הביטים והבייטים. גם אם הייתי ד"ר פרנקנשטיין – לפעמים אני מתאמן בזה בסתר - לא הייתי מדמיין ניסוי אכזרי כל כך בבני אדם כמו זה שנולד מההכלאה השטנית של צ'אטים והדור השלישי. הרי כל אחד מהחברים בקבוצה מת שהשאר יסתמו רגע. אבל פתאום מבריק לך פאנץ' כל כך מדהים שאסף אשתר לא היה נוגע בו עם מקל הליכה, אתה שוכח שלפני שנייה רק חיכית שהשיחה הזו תגווע כבר ודוחף לעיסה גם את השלשול המילולי שיצרת. יופי איינסטיין, הערת את כולם. עכשיו מתעורר תהליך מדעי צפוי כמו חולדת מעבדה שנותנים לה לנשנש ביסלי פלאפל עד שתתפוצץ – אתה כבר מת לחתוך אבל לא יכול להפסיק להסתכל. תעביר למיוט, תהפוך את הטלפון. בזזזז. בזזזז. בזזזז. בהצלחה.
לא יודע אם שמתם לב, אבל אנחנו כבר לא קמים לצאת מהקולנוע בכתוביות. זה לא שאנחנו חייבים לדעת מי עוזר התאורן שעשה את העבודה המדהימה הזו. בדיוק הוצאנו את הסלולרי מהכיס (מי שהתאפק לא לסנוור חצי אולם. כן גברת, זה מסנוור גם כשזה על הברכיים שלך) וגילינו 127 הודעות חדשות. 127 הודעות שכל אחת מהן תובנה פילוסופית מזוקקת שתהפוך את העולם, 127 הודעות, אחת-אחת שירה צרופה. שייקספיר, המינגווי ואמנון דנקנר איתנו בקבוצה, מחכים בלי נשימה לפנינה שאנחנו עומדים להקליד.
אז אנחנו פותחים. "איזה דפוק". "מצידי סבבה". "חחח תגיד לו אין מצב". מה? מגלגלים למעלה. "אני יכולה רק מתשע". "איך יום שני"? שיט. לוחצים "טען קודמות". ועכשיו לכו תחפרו 127 הודעות מהתחלה רק כדי להבין בעוד רבע שעה שמישהו שאל אנשים אחרים על משהו שלא היה רלוונטי לנו ובסוף ביטלו את זה. 127 הודעות של חפירה הדדית הסתיימו בלא כלום, ואנחנו יושבים עכשיו כמו מאזינה ב-8200 באולם קולנוע ריק כדי לפענח את כל זה. לו רק מישהו היה כותב למטה, "גלובר אתה לא צריך לקרוא, העניין סודר". וואלה, סטארט-אפ.
געגועיי למ.ק 77
אבל הסטארט-אפ הזה עוד לא הומצא, וגם לא הסטארט-אפ שיסנן את הלהג בדרכו נטולת ההפרעות מהמוח אל האצבעות. אם סירי כבר מבינה מה אנחנו אומרים וגוגל טרנסלייט מעביר פסקאות שלמות משפה לשפה, מה הבעיה לארגן איזה אפליקציה שתקרא את מה שאנחנו מתקתקים בחוסר שליטה, ותקפיץ לנו התראה קטנה, "הודעתך נחסמה עקב היעדר משמעות"?
חברי קבוצת "גלוברמנים מעופפים", אני אוהב אתכם כמו משפחה, אבל עם כל החציבות קשה לשמוע את העבודות בבניין ממול. חבריי ללהקת נאג' חמאדי, אתם יודעים שאני מת עליכם, אבל במערה שכריתם לי במוח אפשר לאפסן שני גלקסי בנוחות, עם האריזה. עמיתיי למערכת "אנשים", אתם באמת יקרים לי, אבל אתם חופרים, ועוד בשתי קבוצות במקביל: "אוהבים פינוקים" ו"מה אוכלים". אלוהים, לו לפחות הייתם מחלקים ביניכם את היממה. ואם זה לא מספיק, כל כמה ימים כל הקבוצות מחליפים את השמות. תזכירו לי איך נקלעתי לקבוצת "אוהבים אותך חיים"?
זה לא שאי אפשר אחרת. כמעט כולנו יודעים לדבר ממש לעניין. למדנו בצבא. תחשבו מה היה קורה אם כל מ"פ היה מלרלר בקשר, "צ'יקו אח שלי יא קרוע, אני שולח אליך את ציון הדפוק הזה עם הסופה החדשה, תגיד לו שיעמיס את החבצוליים חחח ושיביא לי זירו למה אני מת פה מחום".
אולי הגיע הזמן לאמץ את נוהל הדיבור הצה"לי גם בוואטסאפ. לצמצם כל טקסט למינימום. והכי טוב לא לדבר. אבל אני לא מנבא לזה גדולות. תאמינו לי, אתם לא רוצים לדעת מה הולך בקבוצות הוואטסאפ באייפון של הרמטכ"ל. פולי חופר לו שם את הנשמה, בכפית.