גם אני רפרפתי בפידים ונפלתי על הפוסטים על "התרבוש של לינור אברג’יל", ועל ההערה המטופשת והסקסיסטית של השופט בדימוס עודד אליגון. איזה דביל. ואז ראיתי את הכעס בימין. הנה הנה. ככה זה השופטים. ככה זה השמאל, ליברלים עאלק. שכחו מה זה להיות יהודים!
ראיתי את הכעס בשמאל. גם שם הסתייגו ממנו. יוסי ביילין שעצר את הקידום של אליגון כשר משפטים, אמר שלא היה צריך למנות אותו לשופט בכלל. אחרים אמרו שזו אמירה אומללה של איש אחד, ושביבי מנצל אותה כדי לכסח את בתי המשפט. ואני מתעצבן מול כל הפידים האלה, וגם מתחיל לדפוק על הטלפון בעצבים איזה פוסט זועם נגד מישהו. ואז קלטתי - באיחור - שנפלתי למלכודת.
כי מה כבר קרה פה? איזה אוויל כתב שטות, כולם מסכימים שזו שטות, אין באמת ויכוח - ובכל זאת כל המדינה בטירוף. מתנגחים אחד בשני. אין לנו ברירה. זה לא רק פייסבוק וטוויטר וכלי התקשורת, שמתדלקים את המדורה. זה כבר בתוך הדם שלנו.
ככה אנחנו מבלים את הזמן - במקום סרט, ספר או מוסיקה, עוברים על הפיד ומחפשים שערוריות. כותבים פוסט כועס כדי להשיג תשומת לב. יש אנשים שכל הערך העצמי שלהם נבנה מהרעש שהם מצליחים לעשות סביב איזו שטות חולפת. בשורה אחת - לינור אברג’יל - היית נהדרת - זה לא את. זה אנחנו.