מוזיאון הירשהורן בוושינגטון, המטרופולטין בניו יורק וכעת גם גלריות לאומיות באוסטליה: אחד אחרי השני, מוסדות אמנות ברחבי העולם דורשים מהמבקרים לקפל את מוט הסלפי שלהם ולהשאיר אותו בחוץ עם המסטיק ושאר המניירות הרעות. לרשימה המכובדת הזאת אפשר להוסיף גם את מוזיאון המומה, הגוגנהיים והסמיתסוניאן - המוזיאון הלאומי של ארה"ב.

הסיבה המוצהרת למאבק בגאד'גט הפופלרי-אך-מעצבן היא להימנע מפגיעות. לטענת דוברי המוזיאונים, המוט הארוך - יחד עם חוסר תשומת הלב של המצלם לכל מה שנמצא מחוץ לפריים - עלול לסכן את יצירות האמנות או מבקרים אחרים הגודשים את המוזיאונים בשעות השיא.

"זה דבר אחד, לצלם תמונה במרחק אורך הזרוע, אבל כשזה נעשה עם כלי באורך שלושה זרועות - זו כבר פלישה למרחב האישי", אומר נציג של המטרופולטין, סרי סריניוואסן (Sreenivasan) לניו יורק טיימס, ומוסיף שהאיסור נועד להגן גם על המצולם. "אם מישהו לא שם לב לאן הוא הולך במקדש דנדור, הוא יכול למצוא את עצמו בתוך המים בפסל התנינים. יש לנו הרבה מרפסות שאפשר ליפול מהן ומדרגות שאפשר למעוד בהן", הוא מסכם, ואולי אפילו חוכך ידיו בהנאה.

אין תמונה
ביונסה וג'יי זי בלובר עם המונה ליזה

#סלפיאמנות

מלחמתם של המוזיאונים במוט הסלפי חושף מערכת יחסית מורכבת עם התופעה כולה. במידה מסוימת, המוזיאונים הרי מרוויחים מהסלפי: האפשרות להצטלם עם יצירה מפורסמת מושכת את המבקרים, שיכולים אחר כך להשוויץ ברשתות החברתיות על התחביבים המפותחים שלהם. ואם מדובר בסלבס - החגיגה כפולה ומכופלת. הסלפי המפורסם של ביונסה וג'ייזי עם המונה ליזה העלה גם את הלובר לכותרות, והתמונה של קייטי פרי עם אמריקן גות'יק עשתה אחלה יחסי ציבור למכון לאמנות של שיקאגו.

מדוע אם כך המוט הזה מצליח להטריד את השקטים שבסדרנים? כי לא מדובר רק בכלי שמפשט את הצילום העצמי, מדובר בדגל, בהצהרה. וההצהרה הזו אומרת: אני יותר חשוב מאיזה ציור מסריח בן 400 שנה. אפילו אותה כתבה של הטיימס, ממנה ציטטתי בהתחלה, נפתחת בהשוואה של בני אדם לקופים: "בניסוי מעבדה מפורסם שימפנזה בשם סולטאן השתמשה בשני מקלות שלובים כדי להוריד בננות שהיו רחוקות מהישג ידה. כמאה שנה לאחר מכן, תיירים להוטים ערכו גרסה משלהם לניסוי".

הסלפי של קייטי פרי  (צילום: מתוך האינסטגרם של קייטי פרי)
חובבת אמנות | צילום: מתוך האינסטגרם של קייטי פרי

אם לסלפי עצמו המוזיאונים החליטו להיכנע, כי בכל זאת - צריך איכשהו להישאר רלוונטיים, למוט הסלפי הם כבר מגיבים בשליפת חרבות משלהם, ובצדק. המוט המורם באוויר מכריח את כולנו לסובב אליו את הראש, ממש כמו שנוסע באוטובוס כופה עלינו לצותת לשיחת הטלפון שלו. מי שמנופף בו לא רק אומר "אני רוצה להסתכל על עצמי" - אלא דורש זאת גם מאיתנו. 

המגבלות שמטילים עלינו המוזיאונים מגדירים את הרצוי והראוי בתרבות האנושית: להתחשב במרחב ציבורי ובבריות - זה אין;  להרעיש, לטנף, לדחוף - זה אאוט. לכן, כשהמוזיאונים המובילים בעולם מחליטים שמקומו של מוט הסלפי הוא בדלי של המטריות, הם גם אומרים משהו על מקומו הרצוי בחברה. לא מדובר אך ורק בפרקטיקה, או הגנה על יצירות, מדובר בהגנה על רוח האדם.

מות המוט יועיל לכולנו: כשאנחנו מבקרים במוזיאון או גלריה אנחנו יכולים ליהנות מהעמדת פנים נעימה. לשעה או שעתיים גם אנחנו מבקרי אמנות, ולא זללני סדרות טראש. אנחנו מתעניינים בהיסטוריה ורוצים להרחיב אופקים כמו יתר חברינו כאן שמדברים בלחישה. הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה תזכורת לעולם הוולגארי שמחכה לנו מחוץ לדלתות העץ הכבדות. נכון, תיעוד החוויה הוא חלק חשוב מההנאה ממנה, אבל בשנים האחרונות הרשנו לגאדג'טים להפר את האיזון הבריא.