תעשיית ההיי-טק הפלסטיני נמצאת אמנם בחיתוליה, אך מתחילה להציג ניצנים של פריחה. על כך מעידים בכירי התעשייה ברשות ובישראל, כמו גם מחברי הדו"ח המפורט שפירסם לפני כשבוע הבנק העולמי אודות מצב תעשיית ההיי-טק ברשות הפלסטינית. הדו"ח מצא כי כ-240 סטארט-אפים פועלים כיום בגדה המערבית ובעזה, ובכל שנה מתווספים עליהם כמה עשרות מיזמים חדשים, ואף הצביע על שיעור גבוה יחסית של נשים יזמות.
מי שהיה בין הראשונים לתמוך ביזמות הפלסטינית ולפתח אותה הוא המשקיע הישראלי ידין קאופמן, שהקים לפני שבע שנים, יחד עם שותפו סאעד נאשף, את קרן ההון סיכון סדארה ונצ'רס, הנחשבת לאחד מגופי ההשקעה הראשונים בסטארט-אפים מהגדה המערבית. בראיון ל-TheMarker מספר קאופמן על הקמתה של הקרן - אחת מהיוזמות יוצאות הדופן בסצינת ההיי-טק האזורית.
"עוד ב-1992 התחלתי לחשוב על הנושא האזורי, ועל האפשרות לבנות תעשיית סטארט-אפים בגדה המערבית, אבל רק ב-2006 באמת יצאתי לבדוק את הנושא", מספר קאופמן. "גיליתי שאין ממש היי-טק פלסטיני, אלא בעיקר חברות שמכרו ציוד או חברות אאוט-סורסינג שמשרתות חברות היי-טק. אבל מאחורי הקלעים, בחדר האחורי, החלה לבצבץ יזמות אמיתית, וזה עניין אותי".
התחום לא היה זר לחלוטין לקאופמן. כבר בשנות ה-90 החל לעבוד בתעשיית ההון סיכון בקרן אתינה, הנחשבת לקרן ההון סיכון הראשונה בישראל. לאחר מכן ייסד את קרן וריטאס, שהשקיעה בין היתר בחברת אם-סיסטמס (מפתחת הדיסק-און-קי שנרכשה על ידי סאנדיסק).
"כדי לעשות את זה כמו שצריך בצד הפלסטיני, ידעתי שאני צריך שותף", אומר קאופמן. "ב-2008 הכרתי דרך איש עסקים פלסטיני את סאעד נאשף, שעבד שנים בתחום התוכנה בארה"ב, וכשחזר הקים חברת אאוט-סורסינג בחברון. כשהתחלנו לדבר הוא הבין את הפוטנציאל שבהקמת הקרן.
"לקח לנו יותר משנתיים, ולבסוף גייסנו קרן של 30 מיליון דולר, המבוססת בעיקר על כסף אמריקאי ופועלת כמו כל קרן הון סיכון - אין פה פילנתרופיה. מטרתה לבנות חברות שיעסיקו אנשים ויבנו תעשייה פלסטינית", אומר קאופמן. "עד כה השקענו בשישה סטארט-אפים, וההשקעה הראשונה שעשינו היא בסטארט-אפ הפלסטיני הראשון שהצליח בכלל לגייס מהון סיכון".
מה גיליתם?
"שיש הזדמנות גדולה מאוד ליזמים ערבים בכלל, משום שבשוק המזרח-תיכוני יש כ-350 מיליון דוברי ערבית, שדרישתם לטכנולוגיה גדלה בקצב מאוד מהיר. כיום יש בעולם הערבי כ-170 מיליון אנשים שמחוברים לאינטרנט, ובחלק מהמדינות הערביות שיעור החדירה של הסמארטפונים הוא מהגבוהים בעולם, אך אין מספיק חברות טכנולוגיה שמספקות מענה לצרכים שנובעים מכך. בהתחלה ראינו סטארט-אפים בירדן ובדובאי - ואמרתי למה לא ברמאללה?"
שבע שנים אחרי - הפעילות שלכם עדיין קטנה יחסית.
"נכון, אבל אנחנו רואים את ההתעוררות של התעשייה. יש אינקובטורים ואקסלרטורים, ויש עורכי דין ורואי חשבון שיודעים לכתוב הסכמים. ברגע שתהיה הצלחה אחת או שתיים - זה ישנה הכל. יזמים צעירים יראו שאפשר לבוא עם רעיון, לגייס כסף ולהצליח ברמה האישית וברמה הלאומית. ברגע שתהיה תמונה בעיתון הפלסטיני כמו שאנחנו מכירים מפה, אחרי אקזיט, נראה את ההתרחשות גדולה. זה יכול לקרות תוך כמה שנים. מה שחשוב זה לחבר את התעשייה הזו לעולם החיצון. חסרים לה כרגע קשרים לחברות רב-לאומיות, אבל צריך לזכור שהמצב לא היה שונה בהרבה בחברה הישראלית בשנות ה-80".
מה האתגר הגדול בהשקעות בגדה?
"עדיין קשה מאוד למצוא משקיעים נוספים לחברות שבהן אנחנו משקיעים, ואנחנו לא רוצים להיות המשקיעים היחידים בכל חברה".
מה הסיבה לכך?
"רוב המשקיעים רוצים להשקיע קרוב לבית. יש משקיעים בארה"ב, שאומרים שאם הם לא במרחק של שעה מהחברה הם לא משקיעים. מי שכבר מוכן להשקיע 'מחוץ לשכונה' ישקיע באותה מדינה או בסביבה מוכרת. אז נכון שהרבה משקיעים כן בוחרים בחברות ישראליות, כי הם כבר ראו הצלחות לאורך השנים, אבל גם בישראל זה היה קשה בעבר. אני זוכר שרצינו לגייס כסף לחברת גילת לוויינים, וזה היה מאוד קשה. אותם חששות שהיו בהתחלה בישראל ואותו חוסר מודעות - קיימים כיום ברשות הפלסטינית. ברגע שתהיה הצלחה זה ישים את פלסטין על המפה".
יש שם הזדמנות עסקית אמיתית
מרבית הסטארט-אפים הבולטים כיום ברשות הפלסטינית הם כאלה שלוקחים חוויה צרכנית דיגיטלית מוכרת מהמערב, ומעבירים אותה לשוק הערבי. חברת יאמסאפר, שבה השקיעה סדארה, היא דוגמה טובה לסטארט-אפ שפיתח אתר הזמנות לטיולים בדומה לבוקינג.קום, המותאם לאוכלוסייה הערבית בעולם; סטארט-אפ נוסף, אפ-מאהל, פיתח אפליקצייה שדומה ל-WeChat (המתחרה הסינית של וואטסאפ) ומותאמת לעולם הערבי.
"מצאנו סטארט-אפים מצוינים, והיו גם הרבה שפסלנו. השקענו באלה שראינו שיש להם פוטנציאל גדול מאוד ולטווח ארוך. אני יכול להגיד שמבחינת איכות היזמים ראיתי כמה מהטובים ביותר שבהם נפגשתי בעולם", אומר קאופמן בנחישות.
עם זאת, הוא מעיד כי רוב הפיתוחים שראה הם לא חוד החנית מבחינה טכנולוגית. "מה שרובם עושים זה יבוא למזרח התיכון של פתרונות שהוכחו באזורים אחרים. זה נשמע פשוט, אבל יש פה הרבה יצירתיות וחוכמה. לא מדובר בתרגום של אפליקציה. יאמסאפר, למשל, עשו עבודה מצוינת בהבנת השוק האזורי והצרכים המיוחדים שלו. זה לא פחות טוב ויצירתי ממה שעושים בהרצליה פיתוח - אבל זה שונה. יש גם כמה ייזמים שעובדים על חידושים טכנולוגיים, אבל זה עדיין המיעוט".
למה אתה פועל בכיוון הזה?
"מכמה סיבות. ראשית, אני מאמין שזה חשוב. ההתפתחות הכלכלית של החברה הפלסטינית חשובה מאוד לפלסטינים וחשובה מאוד לנו כשכנים. אם שואלים אותי מה אני מעדיף - להיות שכן של אוכלוסייה ענייה ומובטלת, או של אוכלוסייה מצליחה שגאה בהישגים שלה ובמה שהיא עושה - אני כמובן מעדיף את האופציה השנייה. כמי שעבד שנים בתעשייה הזו, אני גם מאמין שיש לי את הכלים לתמוך ולקדם זאת. בנוסף, אני עושה את זה כי אני חושב שיש שם הזדמנות עסקית. אנחנו מאמינים שיש שם חברות שיכולות להצליח. חוץ מכל זה אני גם אוהב לעשות דברים שאחרים עוד לא עשו".
אין בעיה עם העובדה שאתה ישראלי?
"הקרן עצמה היא אמריקאית, והמשקיעים הם אמריקאים. כולם יודעים שהקרן מנוהלת על ידי סאעד ועל ידי - וכולם מבינים שצריך את הידע הזה, ושצריך לעשות דברים ברגישות. יש בקרב הפלסטינים אנשים שמתנגדים לכל דבר שנראה כמו נורמליזציה עם ישראל, אבל אני חושב שרוב האנשים בתחום ההיי-טק מבינים שחשוב להם להקים תעשייה שיכולה להצעיד קדימה את כל הכלכלה הפלסטינית, ושכל הפעילות הזו היא לטובתם. וזה מה שאנחנו עושים".
זה מרגש אותך?
"מאוד. אני מאמין שזה חשוב. זה לקח יותר מדי זמן עד שזה קרה; עכשיו זה קורה - וצריך לקוות שזה יצליח. אני מאמין שזה יכול לתרום ליצירת תנאים שאולי יקלו להגיע להסכמים מדיניים".
לאפשר להיי-טקיסטים לתת את הערך המוסף
לצד פעילותו בקרן סדארה, קאופמן גם הקים שתי יוזמות מעניינות אחרות. הראשונה היא קרן תמורה, שהוקמה ב-2002 ומטרתה לערב את קהילת ההיי-טק וההון סיכון בפילנתרופיה, ולתמוך בעמותות בתחום החינוך והנוער באמצעות גיוס אופציות מחברות היי-טק. לדברי קאופמן, כמעט כל קרנות ההון סיכון בארץ מעורבות ומעודדות את הסטארט-אפים שהן מעורבות בהן לתרום ולהיות מעורבים חברתית, ומאז הקמת תמורה היו כבר מימושים מוצלחים בסך 16 מיליון דולר, בין היתר מהאקזיט של ווייז ומהנפקת סייבר-ארק.
היוזמה השנייה היא ארגון PIP, שאותו הקים ב-2014 יחד עם זאק פנסטר. PIP מוכר פחות בהיי-טק הישראלי, ונועד לפתח את תעשיית ההיי-טק הפלסטינית על ידי השמה של בוגרי אוניברסיטאות לתקופה של שלושה חודשים בחברות היי-טק ישראליות. העמותה רשומה בארה"ב וממומנת על ידי מחלקת המדינה האמריקאית, שמעבירה כסף לחברות הישראליות שמשלמות לעובדים הפלסטינים את המשכורת.
עוד ב-TheMarker:
המסכים הולכים להיעלם מחיינו
הצד האפל של האינטרנט
"תוך כדי העבודה בסדארה ראיתי שיש הרבה חבר'ה פלסטינים שלמדו משהו שקשור בעולם המחשוב, אבל אין להם הזדמנויות לעבוד בתחום. מה שקרה זה שחלקם עזבו את הגדה למדינות המפרץ או לאירופה, או שעזבו בכלל את התחום לעבודה בממשלה למשל. לא שיש בזה משהו רע, אבל זה לא המקום שבו הם יכלו לתת את הערך המוסף שלהם", אומר קאופמן. "ב-PIP הם מקבלים את הניסיון הראשוני, וזה נותן להם הזדמנויות אדירות. הכוונה היא שעם החזרה לגדה הם יעזרו בהקמת התעשייה הפלסטינית, ובמסגרת הזו הם מקבלים הרבה כלים שיסעו להם בכך".
עד היום כבר התקיימו חמישה מחזורים של התוכנית, ובקרוב צפוי להסתיים המחזור השישי, שיספק לשוק את הבוגר ה-47. "אני רוצה להגדיל את מספר המשתתפים", אומר קאופמן, "אפשר גם להגיע ל-50 בוגרים בשנה".