בשנים האחרונות טוענים גיימרים רבים שכל המשחקים של חברת יוביסופט הצרפתית הם בדיוק אותה הגברת, רק בשינוי אדרת. לא משנה אם משחקים מתנקשים ב-Assassin's Creed, שורדים ב-FarCry או האקרים ב-Watch_Dogs, הבסיס הוא תמיד אותו בסיס: משחקים המבוססים על מפה גדולה של "עולם פתוח", שגדושה במשימות די רפטטיביות שנחשפות לשחקן אחרי שהוא מצליח לכבוש איזורים מסויימים במפה.
The Division, המשחק החדש של החברה, הבטיח לשבור את השטאנץ. ביוביסופט הבטיחו משחק פעולה המוני, בו קבוצה של חברים תוכל לשחק יחד כדי להתגבר על אויבים חמושים, ואז להפנות זה לזה אל הגב ולהתחיל לריב על ציוד יקר ערך שרק שחקן אחד יוכל לקחת איתו הביתה. תוסיפו להבטחה הזו גרפיקה מצויינת, ותבינו למה המשחק הזה זכה להרבה מאוד הייפ עוד לפני שיצא לחנויות.
יוביסופט הבטיחה לשבור את הנוסחה, אך האם היא עמדה בהבטחה הזו? האמת העגומה היא שלא - אבל בדיעבד, יכול להיות שזה דווקא לא כל כך רע.
יום שישי הממש ממש שחור
הסיפור של The Division מתחיל ב"יום שישי השחור", חג הקניות האמריקאי השנתי. טרוריסטים ביולוגיים הצליחו ליצור סופר-וירוס קטלני, "הדביקו" אותו לשטרות כסף ופיזרו אותם בחנויות שונות ברחבי מנהטן. התוצאה היתה הרסנית: תוך ימים ספורית מרבית מאוכלוסיית העיר המפורסמת בעולם נמחקה, ומה שנשאר בניו-יורק הוא כמות מזערית של ניצולים, שמנסים לשרוד באנרכיה שנותרה מאחור. אל החלל הזה נכנסת The Division, יחידה סופר סודית שגויסה זה מכבר רק ל"תרחישי סוף העולם" שכאלה. חברי היחידה חודרים לעיר הנצורה ומנסים לעשות בה קצת סדר.
נקודת ההתחלה של הסיפור מעניינת יחסית, אבל למרבה הצער משם הוא הופך להיות גנרי מאוד. הגיבור חסר הייחוד שאתם משחקים אמנם יפגוש פה ושם רשעים מעניינים, והקרבות בניו-יורק הנטושה כיפיים מאוד ומצדיקים כמעט לבדם את התירוץ הזה לפנות את העיר מתושבים חפים מפשע. אבל אם ההתחלה נתנה לי הרגשה שהולכת להיות כאן ביקורת חברתית, הרי שבהמשך התבדיתי. זו בסך הכל הרמה לסיפור אקשן חסר כל ייחוד, שלא באמת מתפתח לשום מקום מעניין. חבל.
הקרבות במשחק הם קרבות יריות מגוף שלישי, שמזכירים מאוד את Gears of War או Uncharted. בשביל לשרוד אותם תצטרכו למצוא מקומות מסתור כדי להתאושש בין גיחת אש אחת לבאה, או דרכים מקוריות לאגף את האויבים הקשוחים יותר מבלי להיפגע. ברמות הקושי הסטנדרטיות זה די פשוט, אך כשמתקדמים אל עבר הרמות המתקדמות ומשחקים עם חברים זה הופך לכיפי ומספק.
אל תוך המערכת הזאת הכניסה יוביסופט גם מערכת שלל, או Loot, המזכירה מאוד את זו של סדרת דיאבלו: אויבים מסוימים יפילו ציוד יקר ערך אחרי שתחסלו אותם, כמו כלי נשק או פריטי לבוש. הציוד הזה הוא גם זה שישדרג את היכולות של הדמות שלכם (לצד מערכת פיתוח דמות המבוססת על נקודות נסיון), כך שהמשחק הופך למירוץ תמידי אחר ציוד טוב יותר. וגם זה, כאלמנט משחקיות, עובד מעולה. כיף.
מרגיש מוכר
האלמנטים המוצלחים האלה (קרבות יריות מספקים ומערכת שלל ממכרת) הולבשו על מבנה המשחקים הקבוע של יוביסופט - מפת עולם גדולה, עליה מפוזרות משימות רבות. מי שכבר מאס במבנה הזה כנראה לא ממש יתלהב מהקטע, אבל אני תמיד מצאתי אותו כמבנה יעיל, שמוביל לקצב נכון של התקדמות בעלילת המשחק ואפשרות לפתח את הדמות בין משימות ראשיות באמצעות השתתפות במשימות פשוטות יותר.
למרבה הצער, המשימות הפשוטות יותר ב-The Division שטחיות ורפטטיביות, ואין ממש סיבה אמיתית לסיים אותן מעבר לרצון למצוא שלל מוצלח יותר או להשיג עוד קצת נקודות נסיון. זה מבאס במיוחד כי המשימות הראשיות מצוינות ומגוונות - והקונטרסט הגדול בין סוגי המשימות נותן את ההרגשה שהמשחק הזה היה יכול להרוויח מעוד כמה חודשים בתנור.
האלמנט החברתי במשחק מזכיר את זה של המשחק Destiny: כל משימה אפשר לעשות עם עד שלושה חברים נוספים. רמת הקושי עולה בהתאם לרמות השחקנים, שיכולים לדבר זה עם זה ולתאם את הטקטיקה שלהם. כל משחק הופך ליותר נחמד כשלא משחקים בו לבד ו-The Division אינו יוצא מהכלל. אם יש לכם חברים - כנראה שתהנו בו הרבה יותר מהגיימר הבודד.
אה, כן - ברגע האמת גם תוכלו לתקוע להם סכין בגב.
החידוש האמיתי של The Division
איזורים מסוימים במפת המשחק מוגדרים כ"איזורים אפלים", בהם הוירוס הקטלני עדיין פעיל, ומסוכן מאוד להסתובב בהם. למרבה הצער, באיזורים האלה גם נמצאים פריטי הציוד היקרים והעוצמתיים ביותר במשחק. וכדי להפוך את כל זה לעוד יותר מעניין - כל שחקן רשאי לעשות בהם מה שהוא רוצה, כולל לפנות נגד שחקנים אחרים כדי לגנוב להם את הציוד.
ההסתובבות באיזורים האפלים האלה היא הבשורה הכי גדולה של המשחק הזה. היא הופכת משחק אקשן חביב וסטנדרטי לחוויה מותחת שמורידה את רמות האמון שלכם בשחקנים אחרים לשפל. האם השחקן הזה שעזר לי להביס עכשיו קבוצה של אויבים חזקים במיוחד יפרד ממני לשלום, או ינסה לירות לי בגב ולגנוב את הרובה המעולה שהצלחתי למצוא? ואולי בכלל עדיף שאני אהיה הבוגד, ואוריד את השחקן השני לפני שהוא יוריד אותי ועל הדרך אזכה בעוד ציוד יוקרתי?
השאלות האלה עולות כל הזמן והופכות את המשחק באיזורים אלה לחוויה מורטת עצבים בקטע טוב. בשלב מסויים התחלתי לתהות למה לא כל המשחק בנוי ככה.
מהחושך לאור
The Division הוא לא המשחק פורץ הגבולות שיוביסופט הבטיחה לנו. מלבד האיזורים האפלים, הוא לא מרגיש מקורי במיוחד, אלא כשילוב מעניין בין משחקים שאנחנו כבר מכירים. סוג של Gears of War פוגש את Destiny פוגש את Diablo פוגש את כל המשחקים של יוביסופט מהעשור האחרון.
התוצאה, למרבה ההפתעה, לא מרגישה כמו סלט, אלא כמו משחק אקשן סולידי לגמרי. כיף לשחק אותו, במיוחד עם חברים, וקל להתעלם מהסיפור הבינוני שלו או מהעובדה שהסוף שלו מבאס לגמרי (כנראה כהכנה לתכנים שיתווספו לו במהלך השנה). הוא אמנם לא משחק הפעולה הטוב ביותר שיצא לי לשחק בו בחודשים האחרונים, אבל הוא בהחלט בעשירייה הפותחת.