בשנת 2013 אדם יכול בקלות לשכוח עד כמה מדהימה מהפיכת המידע שהתרחשה בשנים האחרונות לנגד עיניו. הדורות הבאים ללא ספק יסתכלו עלינו באימה כשנספר להם על חיים ללא יוטיוב, צפייה ישירה או סרטים זמינים להורדה. הסרט, בעל השם הבעייתי TPB: AFK -The Pirate Bay – Away from Keyboard (פיירט ביי - הרחק מהמקלדת), מצליח בצורה נהדרת לתעד את חזית המאבק של משתפי הקבצים מול שומרי זכויות היוצרים.
במאבק זה כולנו מכירים היטב את הקורבנות של נפגעי שיתוף הקבצים. למשל להקות ענק שנאלצו, כמו שבסאות'פארק היטיבו לנסח: "להפסיק לקנות איים פרטיים". אבל לא רק הם, שיתוף הקבצים באמת מונע מאמנים להרוויח כסף בצורות הקלאסיות, רק שאנחנו תמיד נחשפים לתביעות שמגישים נציגים של האמנים העשירים והגדולים ביותר, ולכן נוטים להתייחס לעניין בזלזול מסוים. אבל במלחמה כמו במלחמה יש נפגעים משני הצדדים.
הסרט TPB: AFK מרתק לכל מי שאי פעם הוריד קובץ בצורה לא חוקית כי הוא מראה, לראשונה, לא רק את הנפגעים מצד האמנים אלא את גאוני המחשבים האפורים שמפתחים את הטכנולוגיה שכולנו לוקחים כמובנת מאליה בחדרים אפלים ומסתכנים בהרס חייהם.
הסרט ליווה בארבע השנים האחרונות את שלושת מייסדי אתר שיתוף הקבצים הגדול בעולם The Pirate Bay, בזמן שכל תעשיית הבידור של העולם המערבי תבעה אותם. והתעשייה לא בחלה באמצעים, החל מתמלוגים לשוטרים שמבצעים פשיטות על משרדיהם ועד חשדות בבחירת שופטים מוטים.
מעבר לעניין ההיסטורי שבו מדובר גם בסרט תיעודי מרתק. שלושת גיבורי הסרט מצטיירים בצורה מורכבת ומעניינת ובכלל לא בדרך בה היינו מצפים לראות אותם בסרט שכזה, שהוא בעיקר תעמולה בעד הורדת קבצים.
אחד גאון מרושע שהקים בעברו אתר שמדרג מוות של חיילים אמריקאים לפי טיפשות, השני חנון קונפורמיסט וחצי אלכוהוליסט שרק הצטרף כי היה לו משעמם והשלישי דובר האתר, קדוש מעונה, טבעוני ושמאלן שתרומתו לאתר היא בעיקר סמלית עד שלא ברור למה הוא מוכן לעבור את כל התלאות שהוא עובר.
המצלמה מלווה את השלישייה הזו בתהליך המשפט הבלתי נגמר ורואה בצורה חפה מרומנטיות את רגעי הביטחון העצמי וההתעלות הגדולים בהם הם מכנסים מסיבת עיתונאים ומודיעים שכולם מלבדם מטומטמים, לצד פחד אמיתי של חבר'ה צעירים שהסתבכו מעל הראש במשהו שברור שהם לא רצו לקחת בו חלק. אפילו הצילום בסרט הזה מצליח להראות בצורה אסתטית ויפהפיה את האפרוריות של מערכת בתי המשפט של שוודיה.
אחת הצרות הגדולות של העידן שלנו היא שאנחנו רואים רק את המוצר המוגמר לפני שאיכפת לנו בכלל מהתהליך שהוא עבר. מעניין שגם ה"עבריינים" (גיבורי הסרט) וה"קורבנות" (תעשיית הסרטים המשחקים והמוזיקה) נפגעים בסופו של דבר מכך שהמערכת בה אנחנו חיים לא באמת מעוניינת במה שקורה בדרך שהמוצר המוגמר עושה מפס היצור עד שהוא מגיע ליצרן. בגלל זה לא איכפת לנו ללבוש בגדים ולשחק בגאדג'טים שעבדים בסין הכינו בשבילנו בעבור שכר רעב.
לא איכפת לנו שהאמנים נפגעים ולא אכפת לנו גם שזייפני הרשת נפגעים. מכמיר לב לראות את הגיבורים מגלים לקראת סוף הסרט שאף אחד לא מסקר את תוצאות המשפט שלהם. כי פשוט לאף אחד לא באמת אכפת.