דרור גלוברמן (צילום: מאקו, NEXTER)
דרור גלוברמן צרוב | צילום: מאקו, NEXTER

גם בפעם השלישית זה מרגש. לא רק כי מאז הקורונה, הצ'אנס היחיד שלי לפגוש מטוס מבפנים זה משלחות עסקיות לאמירויות. אלא כי להיות על טיסת אל-על הראשונה לאבו-דאבי, מה לעשות, עדיין זורק קצת אדרנלין לסיפור. אבל שנה חלפה מאז הביקור הקודם. יאללה, התלהבנו כבר מהמגדלים ומהאנשים המוכשרים שעובדים בהם – מה קרה מאז?

התשובה היא שפחות ממה שרבים חשבו. כן, יש המון רצון ופתיחות משני הצדדים. בפתיחת הביתן הישראלי באקספו של דובאי עבר לידי בכיר במשק האמירתי, שם לי כרטיס ביקור ביד ואמר "הפתיחה של הביתן הזה זו הגשמת חלום בשבילי". וכן, כבר נחתמו עשרות הסכמי שיתוף פעולה בין משרדים ממשלתיים ורשויות, אבל אלה בעצם רק מסילות הברזל. זו התשתית, שעליה אמורות לחלוף רכבות של עסקאות וקרונות של כסף. אבל הפסים עדיין שקטים. העסקה המפורסמת מכולן היא זו של מכירת מאגר הגז תמר על ידי דלק קידוחים לאבו דאבי תמורת 1.1 מיליארד דולר. מעבר לכך, נחתמו בשנה החולפת הסכמים בין גורמים באבו דאבי לרפא"ל, למכון ויצמן, למרכז הרפואי תל השומר. חברת ווטרג'ן הישראלית כבר מוכרת באמירויות את המתקנים הפלאיים שלה שהופכים אוויר למי שתייה (למרות שהקשרים החלו עוד לפני ההסכמים), וכך גם הסטארט-אפ מייסייז, שמאפשר לגולשים למדוד את גופם בדייקנות ולקנות בגדים במותגי אופנה מקומיים. פיליפס עומדת להתחיל למכור שם את המוצרים שפותחו בישראל. יש לא מעט ישראלים שגרים אמירויות כבר כמה חודשים טובים ואפילו יותר, ומתעסקים בהשקעות, פיתוח עסקי ואפילו עיתונות. זה יפה, אבל זה לא מבול. אז הנה כמה שיעורים שלמדנו עד כה על הקשר בין ישראלים ואמירתיים.

View this post on Instagram

A post shared by Dror Globerman (@drorgloberman)

  1. השלב הראשוני הוא חיזור איטי. איטי יותר ממה שאנחנו רגילים. האמירתיים רוצים להכיר ולהבין לעומק, כולל ארוחות צהריים וערב משותפות. הם לא יסמכו ולא ישימו על כסף על אדם שהם לא מכירים, ולא יודעים שמילה אצלו היא מילה. "אירחו אותי בפאר והדר שלא היכרתי", סיפר לי מנכ"ל שופרסל איציק אברכהן. "הם ידעו הכל עלי – כולל ההיסטוריה הצבאית - ועל הביזנס שלנו בשופרסל. הזמנתי אותם לבוא אלי, אבל האמת שאין לי מושג איך אני אציע להם רמה כזו של אירוח". "הם רוצים לכבד אותך, לשתות איתך קפה, שתספר שנהנית ושתזמין אותם לביקור בארץ", אמר מנכ"ל אחר, "אבל זה עדיין לוקח זמן, בעיקר כשהקורונה מקשה על הטיסות והמפגשים". 
  2. מצד שני, ברגע שהמחסום נחצה, האמון האישי נוצר והאינטרס המסחרי נעשה ברור לשני הצדדים, העסק יכול לרוץ במהירות. "איך שהבוס נכנס לחדר, כולם בחדר מתמתחים. כל משפט שלו נכתב ונאמר", סיפר לי אבירם סושרד, מנכ"ל פיליפס ישראל, שקידם עסקה מול מנהל שירותי הבריאות של אבו דאבי. "פתאום הכל קורה ברמה ביצועית מטורפת. אין בירוקרטיה. הוא מדבר ומחלק הוראות - ומישהו בצד כותב, בסוף הפגישה המייל כבר מגיע".
  3. כולם יודעים שמתוך עשרה מיליון התושבים באמירויות, רק מיליון ומשהו הם אמירתיים ממש. אבל זה אומר שכשאתם בפגישה, החדר יכול להיות מאוד מעורב תרבותית: אמירתיים, הודים, אנגלים, אוסטרלים, אירופאים, אמריקאיים, פקיסטנים ובעצם כולם.
  4. כשתבואו לפגישה, תגלו שהם כבר מכירים את החברה שלכם מבפנים ובחוץ. "הם עושים שיעורי בית מראש" זה משפט ששמעתי מכמה מנהלים נכחו בפגישות כאלה. אל תתפלאו כשהם ישוטו בנבכי המוצרים והטכנולוגיה שלכם וישאלו שאלות מדויקות וחכמות.
  5. אם אתם חושבים שאנחנו מרוכזים מדי באמירויות, אתם צודקים, אבל זה דו צדדי. גם הם מעניקים לנו לא מעט תשומת לב עכשיו. כשיושבים איתם בפגישה, אפשר לזהות לא מעט התרגשות גם מצדם. הם מתלהבים נורא מהקירבה, מהפתיחות והחום הישראלי. "כשהם שמעו ש-20% מהתושבים בישראל הם ערבים, שיש שופטים, רופאים, מנהלי בתי חולים ושרים ערבים, זה היה וואו בשבילם", סיפר לי מנהל אחד.
  6. מצד שני, קצת לא נעים לומר, אבל הייתי עד לכמה ניסיונות של ערבים אזרחי ישראל לעורר עניין ולהציע את עצמם כגשר בין-תרבותי. האמירתיים הנהנו בנימוס. הם לא רוצים מתווכים. זה לא פוליטיקלי קורקט לומר, אבל זה מה שראיתי: האמירתיים רוצים קשר ישיר ובלתי אמצעי למיינסטרים הישראלי והיהודי, ליכולות הטכנולוגיות, הצבאיות והעסקיות שהם מייחסים לעם הזה.
  7. האינשאללה שלהם זה כמו "בעזרת השם" שלנו. כשאמירתי אומר "אינשאללה" הוא מתכוון ל-"קדימה, הולכים על העסקה", או שהוא מתכוון ל"נראה, אולי". או שהוא סתם אומר לך "לא".
  8. אבל ברגע שיש סיכום על עסקה – זה סיכום. בזה האמירתיים דומים יותר למערב מאשר לאסיה.
  9. לא חסר להם כסף והם יודעים את זה. אבל הם ממש לא יבזבזו אותו עליכם בלי סיבה. ישראלים שניסו להשיג מחירים מופרזים חזרו הביתה עם הזנב בין הרגליים וארנק ריק.
  10. ואם כבר הכסף האמירתי יוצא לכיוון מיזם ישראלי, האמירתיים ממש לא מתכוונים להשקיע את הכסף שלהם בישראלים ולהגיד יאללה ביי. הם מחפשים דרך ארוכה ושותפות. הם ירצו להקים עסק משותף, או שתפתח סניף מקומי, או שתעבור בכלל לגור אצלם. אגב, בינתיים רוב הכסף בכלל עובר בכיוון ההפוך. מישראל לאמירויות, וזה לא במקרה. הם עושים הרבה כדי למשוך חברות ומשקיעים, כסף ושכל, מישראל לאמירויות. בינתיים זה גם מצליח. שווה לשים לב לזה. כי הכל משרת תוכנית גדולה יותר - ושימו לב
  11. כל צעד משמעותי באמירויות נועד לשרת את התוכנית הגדולה של מוחמד בין זאיד, השליט העליון: להתכונן לסוף עידן הנפט באמירויות, ולהשתמש בכספיו כדי לקדם את המדינה לעולם של טכנולוגיה, מחקר ופיתוח, בינה מלאכותית, בריאות מתקדמת ואיכות חיים גבוהה.
    כשיזם ישראלי חותם עסקה, היא משרתת מבחינתו את האינטרס העסקי שלו ושל המשקיעים שלו, וזהו. אבל מהצד האמירתי, אין כזה דבר "רק ביזנס". ביזנס הוא רק עוד שלב במימוש המטרות הלאומיות. ולכן הביזנס הזה צריך להשתלב במטרות ארוכות הטווח שהגדיר בין זאיד.
    עין דובאי (צילום: יחסי ציבור)
    צילום: יחסי ציבור

    "את היום שבו הנפט ייגמר, בעוד 50 או 100 שנה, הם מתכוונים לחגוג כאן", אמר יואב דגן, מנכ"ל אקווה מעוף, "ולזה הם מתכוננים כבר עשרות שנים". גם לנו יש מטרות טווח – לצד שגשוג כלכלי, נורמליזציה של ישראל במזרח התיכון ופיתוח קשרים עסקיים ותרבותיים עם מדינות ערב. זה חשוב מאין כמותו.
    אבל אם נסתכל מהזווית שלהם ונשים רגע את הנושא הדמוקרטי בצד –לא שזה פשוט – יש מה הרבה ללמוד מהם. תוכנית ממשלתית היא תוכנית ממשלתית, וכל המדינה נרתמת לקדם אותה. "אנחנו מפתחים פה את תחומי הבריאות המתקדמים ביותר, ועושים את זה מהר", אמר לי ד"ר אל-מרזוקי, ראש קבוצת הבריאות ב-G42, קבוצת החדשנות הדומיננטית ביותר באבו דאבי. "מבחינת המנהיגים שלנו, למה לעשות את זה אחר כך אם אפשר לעשות את זה עכשיו?". ממש התאפקתי לא להגיד לו שאצלנו זה בדיוק הפוך: אם המנהיגים שלנו הודיעו על תוכנית, מי אמר שצריך לממש אותה. ויותר מזה, אם אפשר לעשות אחר כך, למה לעשות עכשיו?