בימים האחרונים מסתובב ברשת קמפיין "שמאלנים לא מתחסנים", שטוען שמתנגדי נתניהו מנסים להכשיל את המאבק בקורונה כדי לקלקל לנתניהו, ולכולנו. הקמפיין חלחל גם בערוץ 13, שם הביע אבישי בן חיים אכזבה ממפלגות השמאל-מרכז, וטען שהן לא חלק מהמאמץ הלאומי.
אבל הפעם קרה משהו מרענן ומדויק. במקום שהטענה הזו תסתובב ותזכה לתהודה, אנשי נתונים נחפזו מיד לבדוק את העובדות. מי באמת לא מתחסן? למה לזרוק מילים כשאפשר לבדוק? אפשר לעשות בדיקה שטחית בקלות: לכל עיר יש גם נתוני הצבעה וגם נתוני התחסנות. חוקרי פייק-ריפורטר בדקו את 40 הערים הגדולות בארץ, והמסקנות? ההיפך: ככל שאחוזי הצבעה לשמאל גבוהים יותר, גם אחוזי ההתחסנות גבוהים יותר. רעננה, גבעתיים ותל אביב בצד אחד - וירושלים ובני ברק בצד השני.
זה ממש לא מספיק כדי לקבוע נחרצות ששמאלנים כן מתחסנים יותר. כדי לקבוע דבר כזה צריך מחקר מעמיק יותר. אבל זה גם אומר לנו שהטענה "שמאלנים לא מתחסנים" - לא נשענת על עובדות.
אבל מה שעניין אותי זה לא הסיפור, לא שמאלנים ולא חיסונים. מה שתפס אותי היה המהירות שבה השיחה הפכה משיחה של טענות, רגשות, תחושות - לשיחה של מספרים ונתונים. לגבי האם הפוליטיקאים מהשמאל-מרכז מעודדים חיסונים? שיבדקו ויפיצו בעצמם. זה לא קשה. בטוויטר כתבו לי גם שאנשי התקשורת לא מעודדים חיסונים, בכוונה. אנחנו דווקא מצאנו לא מעט אמירות עידוד ברורות בכל הערוצים. מצד שני - וזו נקודת ביקורת הוגנת - בתקשורת לפעמים מבליטים מדי סיפורים ספקניים על חיסונים. סיפורים כמו "חוסן - ואז חלה ומת". אז צריך תמיד להקפיד לשקף את האמת, וגם אם יש סיפור שתופס את העין, חייבים להזכיר שהתועלת מהחיסונים גדולה בהרבה מהמגרעות, אם יש כאלה.
אז שתי שורות תחתונות טריוויאליות לימין, לשמאל ובתקשורת: לפני שמשתפים סיפורים - בודקים את העובדות. ושתיים: לכו להתחסן.
חבל הצלה
עכשיו בפברואר 2021, אנחנו יודעים על עצמנו ועל האינטרנט כל כך הרבה יותר ממה שידענו רק לפני שנה. שום דבר טכנולוגי חשוב לא קרה. אבל מערכת ההפעלה של החיים שלנו הוחלפה לגמרי. במקום שהוירוס ישמיד את חצי האנושות כמו לפני מאה שנה, יש לנו כבל! הכבל הזה שבין הקיר לראוטר הוא בעצם חבל ההצלה של האנושות, שבמקום להתכלות מצליחה להתגמש ולשרוד.
אבל אפשר לראות את הסיפור הזה גם הפוך. שקענו בדיסטופיה הוליוודית מדכדכת, ממש המטריקס - אנחנו נעולים בתוך בועות, נושמים דרך צינורות האינטרנט, תלויים בו עד צוואר. לדבר עם הסבים, לראות רופא, חבר שיקשיב לך, להתפרנס, להשיג מזון. או מסך, או שאתה מת.
שני הסיפורים חיים במקביל. זו בעצם אותה דילמה מאז המצאת האינטרנט, המצאת המכונית, ואפילו שיוף הסכין הראשון או גילוי האש. איך נשארים עם החלקים הטובים של הטכנולוגיה ומתרחקים מהרעים.
תלויים עד מוות
אבל מה שאוכל אותי זו התלות שלנו בהן. מי זה "הן"? החברות הענקיות, אמזון וגוגל ופייסבוק וענקיות הטכנולוגיה. אלה שיושבות על כבל ההצלה. כבר חשבתי שאני תלוי בהן, בזמן הקורונה זו באמת תלות עד מוות. והן יודעות לנצל מצוין את התלות הזו. הן עושות מה שהן רוצות. פותחות, סוגרות, חוסמות, מגבילות, מייקרות. ועל הדרך מלבות מניפולציות, פייק, בריונות, הסתה, פגיעה בפרטיות ובתחרות, והשמדת האמון שלנו אחד בשני ובמדינה. החברות הללו עוברות על החוק בלי למצמץ. החוק מצחיק אותן. אז מי מנהל לנו את החיים עכשיו? ממשלה מגושמת ומסוכסכת, שלא מצליחה להשתלט על הלוויה של רב - או חברות מתוחכמות ויעילות, עשירות עד פה ומנוהלות לעילא, שזורקות לנו כבל הצלה?
איזה מדינה אנחנו משקמים?
איזה סיכוי יש לממשלה, או לממשלות בכלל, להגן עלינו? אני אאמלק לכם: אין סיכוי. ההחלטות שמזיזות את החיים שלנו מתקבלות בעמק הסיליקון. ראינו את זה בארה"ב - פייסבוק וטוויטר נקטו פעולות חירום ביוזמתן כדי להציל את הקונגרס.
בקיץ תהיה כאן ממשלה חדשה, שתתאמץ לשקם את הכלכלה ולחסל את הקורונה. אבל כל עוד החיים שלנו תלויים בידי הענקיות האלה, כל עוד הן מלבות שנאה, תיעוב וחוסר אמון בינינו - איזו מדינה אנחנו משקמים בדיוק?
>> לטור הקודם של דרור גלוברמן: "מי שמאמין, מפחד"
>> בזמן שעבדתם: וידאוקאסט המדיה והטכנולוגיה של דרור גלוברמן ודני פלד