מכל מאה שקל שאנחנו משלמים לחברות הכבלים והלוויין, 8 שקלים הולכים ליצירה ישראלית מקורית. שמיניות השקלים האלה נאספות -300 מליון שקל בשנה, שעוזרים לייצר סדרות כמו פאודה, זגורי אימפריה, האחיות המוצלחות שלי, עספור או גאליס ועוד רבות.
העושר התרבותי הישראלי הזה הוא לא רק טוב לב או התנדבות. זה החוק. אלא שהחוק עוד לא יודע שאנחנו כבר מזמן לא בעולם של רק הוט יס. מתחרות בהן עכשיו לא רק סלקום ופרטנר, אלא גם נטפליקס ואפל טיוי ואמזון. החוק לא מכיר בכל זה – כי זה לא לוויין ולא כבלים, אלא אינטרנט. מבחינת החוק, נטפליקס זה כמו טיקטוק או ווייז. החברות האלה, עם ההשפעה הדרמטית שלהן על היום יום ועל התרבות הישראלית ועל הכלכלה שלה, פטורות בכלל מרגולציה ומהשקעות ביצירה ישראלית מקורית.
עשרות אלפי ישראלים, אם לא יותר, כבר מנויים לשירותים האלה – ובלא מעט מקרים, במקום יס והוט. כלומר, החברות שכפופות לחוק הישראלי ושמשקיעות בתוכן הישראלי - מפסידות מנויים לטובת חברות שלא משקיעות. לפי מועצת הכבלים והלוויין, זה גם אומר שהמנויים – אנחנו – לא מוגנים מבחינה צרכנית, אין כל פיקוח על התכנים או על השירות, בעוד החברות האלה נהנות מתשתיות התקשורת בישראל וכמובן - מכספי המנוי שלנו.
זה לא אומר שאנחנו צריכים לחזור אחורה. אלא שמדינת ישראל, בעזרת חוקים ורגולציות צריכה לחייב את נטפליקס ואת השאר באותם חובות. ובעיקר – להשקיע בתוכן ישראלי. נשמע הזוי? באירופה נטפליקס מחוייבת להציע לפחות 30% תכנים אירופאיים. ואם כבר, אז מה עם גוגל ופייסבוק. מתי מדינת ישראל תפסיק לפחד גם מהענקיות האלה, ותחיל עליהן חובות דומים לאלה שמוטלים על חברות ישראליות? בטח אחרי הבחירות. השאלה אחרי איזה בחירות.
של מי הנשק הזה
הנה כמה דברים שקורים בו זמנית באותה מדינה: מצד אחד, מאגרי מידע קריטיים דולפים, כמו מרשם התושבים, דולפים באין מפריע. זו כבר הפעם השלישית בשנים האחרונות. התגלה עכשיו שהאקרים איראניים הצליחו לפרוץ למאות מערכות מחשב בישראל ולדלות מידע על פרויקטים ביטחוניים.
מצד שני, ישראל ממשיכה לדהור קדימה עם הקמת מאגרי מידע רגישים וקריטיים. אחרי המאגר הביומטרי, יש עכשיו את מאגר נתוני האשראי. בקרוב יהיה מאגר תיקים רפואיים. ובהמשך נתבקש לגלות למשרד התחבורה איפה אנחנו ולאן אנחנו נוסעים, כדי שיוכלו לתכנן את העומסים ולתגמל את מי שבוחר להימנע מנסיעה בשעות העומס. המדינה אוספת מידע שמקטלג אותנו לפי מצב רפואי, יכולת כלכלית, ותוכניות בחיים. המון המון אינפורמציה רגישה.
מצד שלישי, ישראל נחשבת לגן עדן לפושעי מחשב ישראלים וזרים, שמהגרים או עולים לכאן, ואז גונבים, מרמים וסוחרים בסמים כמעט באין מפריע. לא רק זה: חלקם אפילו פותחים כאן חברות סייבר לגיטימיות לכאורה, שמעסיקות אנשי מחשבים טובים, חכמים ותמימים, שפורצים וגונבים אפילו בלי לדעת שזה מה שהם עושים. המשטרה ורשויות החוק שנות אור מאחור.
אומת הסייבר הולכת ומייצרת לעצמה ולנו בעיה עצומה: בניית מאגרי מידע רגישים שעלולים להיות יותר מסוכנים מאשר מועילים. יש פה יכולות מדהימות, אבל הן עלולות לעבוד נגדנו. כשיש לך ביד את נשק יום הדין, אתה לא יכול להמשיך לשחק איתו כמו עם סכין פרפר מתקפלת.
כבר שמעתי את זה
מותו של האיש שהמציא את הקופי פייסט הוא באמת אנקדוטה עיתונאית משעשעת. מצד אחד קופי פייסט וקאט הם כמו לנשום אוויר, לפתוח חלון או להוריד את המים. תמיד היה, תמיד יהיה. מצחיק לחשוב שמישהו אשכרה המציא את זה אי פעם. מצד שני, זה מזכיר לנו כמה זמן המחשבים האלה כבר איתנו. הקאט, הקופי והפייסט כבר כל כך ישנים, שלארי טסלר – המהנדס שהמציא את זה - יכול למות בגיל 74 וזה אפילו לא יהיה נורא מוזר. זוכרים כשהבוס שלו לשעבר, סטיב ג'ובס מת? זה היה באמת מוזר. מה קשור אתה ומוות.
אבל עזבו את כל זה. מה שצריך להישאר אחריו זה לא קופי-פייסט. אלא בנאדם שמבין איך להפוך טכנולוגיה לכלי שכולם יכולים להשתמש בו, שיכול להיכנס לכל בית. כמה טריוויאלי, ככה היעד הזה עדיין מעבר להישג היד של הרבה מאוד מוצרים ואפליקציות. את מכונת הכביסה שלי אני עדיין לומד.
אבל קופי-פייסט זה הרבה מעבר לפונקציית מחשב. זו פילוסופיה. כשוולטר בנג'מין דיבר על אמנות בעידן השעתוק, הוא לא חשב שיבוא יום והשעתוק יהיה אוויר, ושכולנו נעשה קופי פייסט לטקסטים, לתמונות, ולחיים שלמים.