השבוע אמרתי לעצמי, חלאס עם ההתמכרויות. די. יש עוד עניינים לעסוק בהם בטור סוף השבוע. תגוון, בן-אדם. ואז קנדי קראש.
אנחנו מתייחסים לזה בחיוך סלחני. יאללה, מה העניין, כולה משחק קטן, כמה ציורים של ממתקים וירטואליים. ואז אתה רואה מישהו בחליפה מרוכז בזה כאילו החיים שלו תלויים בסוכריית הלימון. ואת הבוסית יושבת בפרצוף רציני מול המחשב ומנמיכה את היד עם הסלולרי כשמישהו נכנס לחדר. וההיא ש"מעדיפה לעבוד עכשיו מהבית". פתאום אתה קולט שנתקעת בפרק של מראה שחורה. תראו מה הולך בטוויטר: "לא עונה. עסוק מדי בלשחק קנדי קראש". "כל אחד מכיר מישהו שצריך ללכת לגמילה מקנדי קראש". "שלב 125 הרס אותי". "קנדי קראש השתלט לי על החיים". "איך עוברים את שלב 43?!?!". "בתי ואני בשיחה אילמת על ארוחת הצהריים. תודה לטוויטר ולקנדי קראש".
אז גיגלתי "What's so addictive". גוגל כהרגלו קרא אותי מקילומטר. במקום השלישי ברשימת ההשלמות - המשחק minecraft. במקום השני סיגריות. במקום הראשון השאלה הכי מגוגלת: "what's so addictive about Candy Crush". במילים אחרות, יותר אנשים מודאגים היום לגבי משחק מחשב אידיוטי מאשר לגבי סיגריות. ולא בטוח שהם טועים.
ממכר, בכוונה
במבט ראשון קנדי קראש נראה כמו ביג'ולד (Bejewled) או אלף משחקים שדומים לו, רק עם סוכריות. עכשיו, אחרי כמה חודשים, אנחנו כבר יכולים לדווח שיש בפנים חומרים חזקים הרבה יותר.
הנה כמה מהרכיבים של הסם הזה, שעורבבו בקפידה במבחנות: ממתקים צבעוניים מבריקים ונוצצים שיוצרים גירוי עצום לעין. הערות עידוד קוליות ואפקטים לחיזוק תחושת התגמול הפסיכולוגית. לא צריך ללמוד לשחק, אבל יש אינסוף שלבים, כך שהמשחק תמיד קצת מאתגר (ולא יותר). התוצאה: תחושות של שביעות רצון ואכזבה מתחלפות כל כמה דקות. קנדי קראש נגיש בכל מכשיר, בפייסבוק ובסמארטפון, בכל מקום וזמן. השחקנים מקבלים צ'ופרים במהלך היום, שיזכירו להם לשחק אם הם בטעות התפנו לחיות קצת. מנגנוני האתגר והתגמול של המשחק מתלבשים כמו עלוקות על המנגנונים הנוירולוגיים והרגשיים שלנו.
זה לא מקרי. בחברות המשחקים לא מתביישים להצהיר שזו מטרת הפיתוח – למצוא את הנוסחה המדויקת להתמכרות, את השילוב המדויק בין הרכיבים השונים כדי ליצור תלות כמה שיותר חזקה. פעם רק מעטים היו באמת מאבדים שליטה, אז הפלנו את האחריות עליהם. אבל עכשיו זה כולם. פגיעה בתפקוד היומיומי, פגיעה ביחסים, חוסר אונים, הסתרה – כל שחקן מתחיל יודע על מה אני מדבר, וכל פסיכיאטר יאשר שככה מריחה התמכרות. כשמדובר בחומרים כימיים, אנחנו מפעילים את המשטרה וזורקים את המפתחים לבית הסוהר. אולי הגיע הזמן להודות שהמפתחים של המשחקים הצליחו והחומרים שהם מפתחים חזקים מדי. אולי הגיע הזמן לעדכן את פקודת הסמים המסוכנים בחוק.
לא נוגע בחרא הזה
כמו כל דילר, נותנים לך את המנה ראשונה בחינם. אחרי 5 פסילות אתה אמור להמתין חצי שעה. מעצבן, אבל מי שהתמכר - מחפש את המנה. והיא שם, עכשיו, רק תכניסו את היד לכיס ותיפרדו מ-99 סנט. וזה עובד. למנה אחת. ההמשך נראה ככה: "אלוהים, בזבזתי עכשיו 236 דולר על קנדי קראש. הצילו".
אני את החוויה הזו כבר מכיר, תודה. כבר קרה שהסתכלתי בשעון, ראיתי חצות, ואחרי חמש דקות השעה היתה ארבע בבוקר. זה היה מזמן ועם משחקים אחרים, שלמרבה המזל עוד היו תקועים בבית כי לא היו סמארטפונים. אבל אחרי כמה לילות כאלה ברצף, אתה נשבע שלא תיגע בחרא הזה. ברור שאני סקרן, אבל בינתיים אני מחזיק מעמד. כשכמעט נשברתי, החברים שלי נחלצו לעזרתי. אל תתחיל עם זה, הם הזהירו. בלי להרים את העיניים מהמסך.