באלוהים, חשבתי שאני חולם: הגיע פוש ממאקו שגיל החיסונים ירד ל-40. נכנסתי מיד לאפליקציית הכללית. להפתעתי, כבר הופיעו תורים לחיסון. קבעתי למחרתיים. אחר כך רציתי לשנות, צלצלתי בשידור חי למוקד, ענו בתוך דקה, קבעו מחדש בתוך שלוש.
מה מוזר? שזה אשכרה עובד. המערכת מטפלת במיליונים ביעילות, בלי המתנות מיותרות. ככה גם פועל מרכז החיסונים עצמו. כרטיס בבקשה, בום טרח שלום וביי. כל כך לא ישראלי. לו היה קצת שלג בחלון, הייתי מרגיש אירופה.
כמה זה חריג? הנה כמה: את בדיקות הקורונה האחרונות עברתי לפני חודש וחצי, בדרך לדובאי. בדיקה אחת בישראל כתנאי לעלייה למטוס, ועוד בדיקה אחרי הנחיתה בשדה בדובאי. חבר שנחת השבוע בטאיוואן עבר טיהור בשדה כשהוא עוד עם המזוודות ביד. בטאיוואן התגלו השבוע ארבעה חולים. בישראל מתגלים 8,000 ביום טוב. טיוואן וישראל שתיהן מדינות אי. שם יש ארבעה שדות תעופה, פה אחד.
כשחזרנו מדובאי לנתב"ג לא היו שום בדיקות. כולם עלו חופשי. על מטוס אל על שבו הייתי אמור לחזור, התגלו בדיעבד ארבעה חולים. עשרות אנשים נכנסו לבידוד. כמעט זכיתי לייבא קורונה לישראל. למזלי חזרתי בטיסה אחרת.
28% זה לא 5%
בתחילת השבוע, כשדיווחנו בשידור שהמדינה שוקלת לחייב את הטסים לישראל בבדיקת קורונה כתנאי לעלייה למטוס, היה לי ברור שחלק גדול מהצופים מוכה כעת בתדהמה - עד עכשיו אנשים נכנסו לפה חופשי בלי בדיקות? כן. חופשי.
אז מבצע החיסונים מוכיח שאפשר. אם יש מי שידפוק עם היד על השולחן, משיחות הטלפון ללב היהודי של מנכ"ל פייזר ועד המחטים שנכנסים לזרועות, זה קורה. זו אותה היד שחסרה כשצריך לסגור את הטיסות הנכנסות, או להתחיל להפעיל שיקול דעת ולסגור רק את מוקדי התחלואה. אין שום שוויון כשמטילים את אותו הסגר על עיר עם שיעור חיוביים של 28% ועל עיר עם שיעור חיוביים של 5%. וכשזוכרים שה-5% של תל אביב גם אחראים לחצי מהכלכלה הישראלית, סגירתה המיותרת היא פשע כלכלי כלפי אזרחי ישראל כולם. לפתוח את תל אביב זה לא רק האינטרס של התל אביבים המפונקים שרגילים לאספרסו שלהם בבוקר (הם כבר לא), זה גם האינטרס של התושב מביתר עלית שנהנה - כמו כל תושב בישראל - מתשלומי המסים של הכלכלה התל אביבית.
דרוש: מנהיג משעמם
הם אנשים כל כך שונים, נתניהו וטראמפ. בהיסטוריה, באישיות, בתחכום. יש להם אולי כמה דעות דומות, אבל לא יותר מזה. ובכל זאת רבים כל כך לא מצליחים להפסיק להשוות.
זו אחיזת עיניים. חובה להשוות, אבל לא בין האנשים, אלא במה שקורה באותה תקופה במקומות שונים.
איך קרה שבארה"ב ובישראל מתרחשים תהליכים דומים במקביל? ולא רק ישראל וארה"ב. במדינות רבות רבים חשים זעם וכעס, ניכור וקיטוב, שנאה והתפוררות.
את קוראי הטור הזה זה לא יפתיע - חלק ניכר מהאשמה נמצא באמצעי התקשורת, החדשים והישנים. התחרות על העיניים היא פסיכית, מעיתונים וערוצי הטלוויזיה ועד פייסבוק, טוויטר ואפילו וואטסאפ, והיא הפכה את כולנו לילדים במירוץ לתשומת לב מצד אחד, למכורים לזרם הפרובוקציות מצד שני, ולאטומים לפרטים מצד שלישי. פוליטיקאי שלא מרגש, מצחיק או מרתיח אותנו (על מתנגדיו) הוא כמו סטנדאפיסט לא מצחיק על הבמה. אם אתה לא מבדר אותי, בשביל מה אתה קיים.
זה לא חדש. הטלוויזיה קידמה את קנדי החתיך, ואחריו את רייגן השחקן, וגם את קלינטון ואת נתניהו הכריזמטיים. פייסבוק וטוויטר דחפו את אובמה השרמנטי ואת טראמפ פליט הריאליטי. אבל מסיבוב לסיבוב מתברר שההשפעה הגדלה של אמצעי התקשורת לא עוזרת לנו לברור מנהיג מוצלח. גם היא אחיזת עיניים. מנהיג לא אמור להיות חתיך, לא בדרן ולא שרמנטי. הוא אמור להיות מנהיג.
אין שום דבר מנהיגותי בלחיות מציוץ לציוץ. העולם עתיר בעיות מורכבות, שדורשות פתרון עמוק וסבלני. גם ישראל. דווקא עכשיו, חי נפשי, בא לי מנהיג אנטי טלוויזיוני, אנטי טוויטריוני. איזה בן גוריון עם קול מצחיק ומכנסיים עד הפופיק, לוי אשכול גמגמן או בגין ממושקף וכבד-מבטא. אחד שיודע לא מה העם רוצה אלא מה העם צריך, ועל הזין שלו אם ירטווטו אותו או יטקטקו אותו.
במובן הזה, סליפי ג'ו זה בדיוק מה שאמריקה והעולם צריכים עכשיו. מישהו שידבר כל כך לאט עד שאנשים ישכחו למה הם כועסים. מישהו שילחץ מרפק למתנגד שלו בהפגנה ויגיד לו בחיוך לאה, 'עזוב שטויות, אני אהיה גם הנשיא שלך'. אם הוא גם יתגלה כמנהיג שעומד במילתו, ויצליח לחבק, לאחד ובעיקר לשעמם, זה לכשעצמו יהיה הישג נהדר לאמריקה ולעולם.
>> לטור הקודם של דרור גלוברמן: "טראמפ הועלם. מה עכשיו?"
>> בזמן שעבדתם: וידאוקאסט המדיה והטכנולוגיה של דרור גלוברמן ודני פלד