איך אדם גס, שקרן כרוני, זגזגן עם קבלות וחסר ניסיון פוליטי – אלה לא דעות אלא עובדות – הופך למועמד כמעט ודאי לתפקיד הפוליטי החשוב בעולם? יש הרבה תשובות – בגדול, לאמריקאים נמאס מוושינגטון המלוקקת ומהפוליטיקלי קורקט שלה - אבל אם אתם תוהים איך הוא הפך את עצמו למועמד כמעט ודאי, התשובה, במילה אחת, היא ממש לא "כסף". למעשה, הסכומים שדונאלד טראמפ השקיע במירוץ הם נמוכים להפתיע. יריביו הכושלים הוציאו פי שישה ממנו.
לא נמתח אתכם: התשובה בשתי מילים היא מדיה חברתית, ובמילה אחת - טוויטר. טראמפ מחזיק את חשבון הטוויטר הכי נעקב והכי מרוטווט יחסית לשאר המתמודדים משתי המפלגות. יש לו 6.5 מיליון עוקבים. הוא מצייץ כ-10 פעמים ביום, אבל יש ימים שהוא יכול לצייץ יותר מ-50 פעם. ציוץ אחד שלו כבר רוטווט יותר מ-25 אלף פעם. יש גם פייסבוק, ובו כ-6 מיליון אוהדים, וכ-50 מיליון לייקים, שיירים ומנשנים. זה הרבה יותר מכל השאר.
אין פרובוקציה חזקה מדי
זה הרכיב הכי משמעותי בקמפיין של טראמפ. ככה הוא מגיע לציבור, ככה הוא מתקשר איתו, ככה הוא דוחף את עצמו. כן כן, השיחה בניו מדיה כבר לא רק בונה לנו תפיסת מציאות – בקרוב היא אולי תמציא נשיא. אם היה נשיא אחד שבא מהוליווד, מה הבעיה? לטראמפ, האיש שהאמריקאים בכלל לא החזיקו ממנו מועמד רציני, קוראים היום "מועמד המדיה החברתית", אומר טובי צ'אדהורי, לשעבר יועץ אסטרטגי לבית הלבן והיום סגן נשיא ברשת השידור הציבורית PBS.
למרות שקמפיין השטח שלו לקוי, טראמפ מפצה על זה בטוויטר: הוא עושה הכל כדי להשתלט על הזירה ועל השיחה בארה"ב. הוא מרעיש עולמות מדי יום, לפעמים כמה פעמים ביום. פעם זה על מניעת כניסה של מוסלמים לארה"ב, פעם תוקף את האפיפיור, פעם מעליב את ג'ב בוש, המועמד המתחרה, שהחליף משקפיים בעדשות מגע כדי "להיראות מגניב". כל פרובוקציה טובה. אבל טראמפ מכתיב את סדר היום, ובהצלחה. וזה רוב מה שעושה האיש הזה, עם אפס ניסיון פוליטי ופסיעה וחצי מהבית הלבן.
איור: Ashlyn Anstee
זה לא משהו שכל אחד יכול לעשות, אומר צ'אדהורי, שהגיע לארץ במסגרת ארגון States of Minds והשגרירות האמריקאית. כדי שזה יצליח לך כדאי שכבר תהיה טראמפ, עם כל הכסף, המוכרות והאותנטיות. הוא אמנם איש עסקים מנוסה שרשם הצלחות מרשימות (וכשלונות מהדהדים), אבל לא רק שאין לו ניסיון פוליטי קודם, אף אחד לא יודע מה בדיוק התוכניות שלו קדימה ומי הצוות שיילך איתו. אבל זה לא משנה. הוא מצייץ ציוצים, הציוצים הופכים לכותרות, והכותרות הן המציאות. טראמפ הוא לא המועמד היחיד שמשתמש במדיה חברתית באופן אינטנסיבי. אבל הוא המועמד הראשון שזה כמעט הדבר היחיד שהוא עושה.
אם יש משהו שקוראי הטור הזה יודעים, זה שלכל דבר מחיר. לדבר עם אנשים דרך מסך זה מגניב, הבעיה שאחרי כמה שנים כבר לא מסוגלים לנהל שיחה אמיתית בארבע עיניים. זה שכל המידע בעולם נגיש לך זה מעולה, אבל אחרי כמה שנים אתה קולט שגם אתה נגיש לכל העולם, כל הזמן, בכל מקום. רשתות חברתיות מעבירות את הזמן יופי, אבל אחרי כמה שנים כבר לא מסוגלים להעביר את הזמן בלעדיהן.
נרניה פייסבוקית
מה המחיר של דמוקרטיה שהמנוע שלה הוא מדיה חברתית? לא עברו מספיק שנים, אבל הנה כמה מחירים די ברורים. יותר אנשים שהופכים לאפאתיים. מרוב מידע הם איבדו את הידיים ואת הרגליים, ולא בא להם לחפש. עבורם כל הפוליטיקאים שקרנים, ואין להם כוח לחפש את האינטרס בכל דיווח בתקשורת. אפשר להבין אותם, אבל אסור להשלים עם זה. בארה"ב רוב המצביעים שלא טורחים, וזה פשוט מצב מסוכן לדמוקרטיה, כי מי זה בכלל הנשיא, המחוקק, השופט או השוטר הזה, שרוב העם לא בחר בו.
שנית, אנחנו עוברים מצריכת מידע באתרי חדשות ועיתונים לצריכה דרך פייסבוק - דרך מה שהחברים שלנו שיתפו. ובגלל שהחברים שלנו, העורכים שלנו, די דומים לנו, כל אחד מאיתנו חי בבועת מציאות שנוחה לו. ראינו את זה כאן בבחירות האחרונות, כשמתנגדי נתניהו חיו בנרניה פייסבוקית מתקתקה, והיו בטוחים שהנה אוטוטו ביבי מקפל את שרה וחוזר הביתה. אנחנו חיים בכלא רעיוני יזום, וגוזרים על עצמנו חוסר תקשורת וחוסר יכולת להבין את הצד השני. יש לזה פתרון, אבל כרגיל הוא מצריך קצת מאמץ – לצאת באופן יזום מהבועה. לחפש מידע של הצד השני ולהקפיד לצרוך אותו, מעיתונים, אתרי חדשות או דמויות מוכרות. ימנים, תעקבו אחרי זהבה גלאון ותקראו "הארץ" מדי פעם. סוציאליסטים, תבדקו לפעמים מה יש לנחמיה שטרסלר לומר. שמאלנים, תעשו לייק ליותם זמרי ותקנו "מקור ראשון" בשישי. אנשים שבטוחים שהטכנולוגיה תפתור לנו את כל הבעיות, תמשיכו לקרוא את הטור הזה גם בשבוע הבא.