אני לא טוב יותר מאף אחד מכם. אולי הכי גרוע. יותר מ-7 שעות מסך ביממה, קל. לא מרוכז בלי דדליין חותך על הצוואר. קריזים של דופמין שולחים אותי למסך ברגעים הכי פחות נכונים בחיים. ואין לי על מי להתלונן. אני בעצמי כותב, מדבר ומרצה על המניפולציה של המסכים לפחות 7 שנים, מנסה להזהיר את העולם. לא עוזר לי בכלום. אני כמו מכור שגומר הרצאה על סכנות העישון ומדליק סיגריה. גם עכשיו, כשהסרט נגמר, לא השתפרתי בכלום. אבל אני לפחות מבין למה.
כמעט שלוש שנים שאני עובד על הסרט "הקרב על המוח" שישודר ברביעי הקרוב בקשת (16.10.19 אחרי החדשות). נכון, במהלך הצילומים טיילתי עם פרופ' דן אריאלי בסטף, "צעקתי" על שריל סנדברג במטה פייסבוק בעמק הסיליקון – ככה לפחות דיווחו בפוקס ניוז, העברתי את המוח שלי ניסוי מדעי וראיינתי – פעמיים! – את אחד המרואיינים הכי מבוקשים בעולם, שמוביל מאבק עולמי נגד הרשתות החברתיות. אבל שלוש שנים? מה לעזאזל לקח כל כך הרבה זמן?
אז קודם כל, בתוך התקופה הזאת גיליתי שהמניפולציה שהמסכים עושים לנו היא הרבה יותר מסתם התמכרות למסך. היא גם דכאון, נרקיסיזם, אובדן האמפתיה והאינטימיות, אובדן האמון, פייק ניוז, פגיעה בתחרות ובחדשנות, פגיעה בדמוקרטיה, אפילו פגיעה ביכולת שלנו לקבל החלטות עצמאיות. והמניפולציה הזו נוגעת בערך בכל תחום בחיים שלנו. זוגיות, סקס, הורות, חינוך, משפט, כלכלה, פוליטיקה, טכנולוגיה, פסיכולוגיה. לארוז את כל זה לסרט – תאמינו לאחיכם פה – זה לא קל. רק לבחור מה לא ייכנס ויחכה לסרט הבא – זו התלבטות קורעת לב.
שנית, איך אפשר לחתום סרט ולהגיד, זהו סיימנו, כשהסיפור משתנה לי כל הזמן מתחת לידיים? במאי 2017 צילמתי את הראיון עם פרופ' דן אריאלי על איך הטכנולוגיה הורסת אותנו אישית. כמה חודשים אחרי זה, ב-2018, פרצה לחיינו פרשת קיימברידג' אנליטיקה. חשבתי שאני מת. לא כי התברר שהטכנולוגיה מחרבת גם את הדמוקרטיה, ושטראמפ נבחר כנראה בעזרת מניפולציה בפייסבוק, מה פתאום. חשבתי שאני מת כי זה אומר לפתוח את הסרט מחדש ולהתחיל מהתחלה. ואז מארק צוקרברג העיד בסנאט. שוב, לשנות תוכניות. אותו דבר זה קרה עוד כמה פעמים במהלך הסרט.
מה אגיד לכם, לעשות סרט דוקומנטרי, שאמורים לעשות לאט ובאהבה, על עניין שזז כל כך מהר – זו לא חוויה שאני ממליץ לאף אחד. רק בשבועיים האחרונים, מאז שסגרנו את הסרט סופית, קרו שני דברים חשובים: פייסבוק הודיעה שתאשר לפוליטיקאים לפרסם מודעות בלי לבדוק את אמיתותן – כלומר, קבלו פייק ניוז לפרצוף חופשי. והשני – אחד המרואיינים החשובים בסרט, לירון אברהם, מסביר איך חברת אאוטבריין שבה הוא מנהל בכיר שואבת את תשומת הלב שלנו באופן יעיל ומכני. אבל חברת אאוטבריין התמזגה עכשיו עם המתחרה שלה, טאבולה. צריך לעדכן בסרט? בטח. מבחינתי, הייתי יכול להמשיך לתקן את הסרט עד שכדור הארץ היה נשרף או שהמקום על ההארד-דיסק היה נגמר, המוקדם מביניהם.
טוב רגע. יכול להיות, אני אומר בזהירות, שיש גם סיבה שלישית, אולי תירוץ שלישי, לכך שהסרט הדוקומנטרי שלי התעכב במפעל שלוש שנים. לאדם כמוני שדעתו מוסחת בלי סוף, לא קל להתרכז במשימה גדולה עד תומה. גם לכתוב את הטור הזה דורש ממני מאמצי ריכוז עילאיים. אז סרט שלם? למזלי, הורידו לי על הראש דדליין לוחץ. אבל מה שחשוב לי אישית – זה שבמהלך הכנת הסרט הישרתי מבט אל האנשים שמנצלים אותנו ושולטים בנו דרך הרשת, אל בכירים בפייסבוק העולמית ובחברות אחרות, ושאלתי אותם בישירות – איך אתם מעזים לנצל אותנו, ומתי תפסיקו עם זה?
אם אתם רוצים לראות אותם מגמגמים ומתפתלים – אופס, ספוילר – אני מזמין אתכם לצפות בסרט. על הדרך, נסו לספור את כמות הפעמים שאתם מרימים את הטלפון, סתם, בלי שהוא מצפצף או רוטט. זה לא אומר שאתם רפי שכל או חלשי אופי. רק שאתם בני אדם, ושמישהו מנצל אתכם. אותנו. ואחרי שהבנו שיש כאן ערימה של בעיות מחוברות שנובעות מטכנולוגיה פרזיטית שמנצלת אותנו, יש לנו לפחות נקודה שממנה אפשר להתחיל לתקן.