"זה נגמר, ככה הוא אמר לי אתמול. בא לי למות. מפחדת להישאר לבד" (כרמל, 09:38)
"יצאתי עכשיו מהמנהלת, רועדת מבכי. היא צעקה עלי שאני אפס ושאצפה לשימוע לפני פיטורין. אני בהלם" (רונה, 09:44)
"שוב השכן מתניע את האאודי השחורה שלו. הלוואי עלי אחת כזו, אבל אין לי כסף. לפעמים בא לי לשרוט לו את האוטו מרוב קנאה" (רונן, 09:51)
"הר-זבל: ככה נראה המושב האחורי במכונית שלי. בא לי שאלוהים ייקח את הילדים האלה ויזרוק אותם על מישהו אחר. לא נחמדים, לא מוכשרים, דורשים ממני לקנות כל דבר בצרחות ובבכי. איזה באסה שאלה דווקא הילדים שלי"(דניאל, 10:00)
"פתאום קלטתי. אמא שלי נהייתה זקנה. לא זוכרת, מתבלבלת, אפילו לחם אני צריכה להביא לה" (רויטל, 10:09).
לא, הפיד שלנו לעולם לא ייראה ככה. הנה גרסה סבירה יותר: כרמל שולחת תמונה של כוס קוקטייל על הים בבוקר וכותבת מתחת "פותחת בוקר רגוע בים", רונה מפרסמת תמונה חצי-מוארת מזווית מחמיאה וכותבת "מתחילה לחשוב על הצעד הבא"; רונן מעלה תמונה של בנו בהיר השיער רוכב איתו על האופניים בשדרה עם פילטר רך, דניאל שואל "זו או זו?" מתחת לתמונה חצויה של אאודי לבנה מול שחורה; ורויטל מפגיזה בתמונה מעוררת תיאבון של "לחם שאור וחמניות, הום-מייד".
כולנו רני רהב
מיטב החוקרים בעולם מנסים להבין מה הרשת החברתית הווירטואלית עושה לרשת החברתית הפיסית שלנו. התשובות נעות בין יח"צנות עצמית בלתי פוסקת ועיסוק אובססיבי בתדמית - לרגשות של בדידות ותחרותיות. העובדה שכולם מפרסמים כמעט רק את הצדדים המוארים והמוצלחים של חייהם, מותירה אותנו ואת חיינו הממוצעים בתחושת נחיתות מבודדת. כולם מבלים, מתקדמים, מצליחים, יפים ומוכשרים. ואנחנו? אגב, בקרב המחקרים הללו, רגשות חיוביים לא נמצאים בדרך כלל בתוך סקאלת האפשרויות.
בדרך כלל מקובל להניח שהמסקנות מתייחסות לפייסבוק, הרשת החברתית הגדולה בעולם. זה נכון. אבל דווקא אינסטגרם, לכאורה רשת אלגנטית ואסתטית, עלולה להתגלות כתמצית של כל מה שגורם לנו להרגיש רע בעולם הסושיאל: לייקים ותגובות, אבל בעיקר תמונות.
"אתה מקבל הרבה יותר רמזים ישירים ומשתמעים שהאנשים סביבך הם מאושרים, עשירים ומצליחים מתמונה מאשר מעדכון סטטוס". קבעה האנה קראסנובה, חוקרת מאוניברסיטת האמבולט בברלין, שפרסמה מחקר בשם "פייסבוק והקנאה". בשיחה עם המגזין סלייט היא חושדת שאינסטגרם מעודד הרבה יותר תחושות שליליות אפילו מפייסבוק: "תמונה יכולה לגרות בחוזקה השוואה חברתית מיידית, ולייצר רגשות נחיתות. אנשים לא מקנאים בידיעה חדשותית שמישהו שיתף".
תמונה שווה אלף תמונות
ואז אנחנו נכנסים ללופ. רואים תמונה מוצלחת של חבר באינסטגרם, מעלים תמונה עוד יותר יפה, והחבר מגיב בתמונה עוד יותר טובה. קידום עצמי אחד דוחף קידום עצמי אחר, ועולם המדיה החברתית הולך ונסחף הרחק מהמציאות. וכדי להשלים את הגיחוך, רק תחשבו על הזמן שאנחנו מבזבזים בצילום, מיון וטיפול בתמונות עד שתצאנה מחמיאות מספיק; על הזמן שאנחנו מבזבזים כשאנחנו מסתכלים בתמונות של אחרים; ועל זה שמשום מה אנחנו לא משערים שהם בזבזו את אותו הזמן כמונו על יצירת הצילום המחמיא. בשורה התחתונה, החיים של אחרים תמיד נראים טובים יותר. זה אפילו יותר מעוות ממה שהולך בפייסבוק.
ליד אינסטגרם, פרופיל הפייסבוק שלנו - שכולל סטטוסים, עמודים שאהבנו, ספרים שקראנו וסרטים שצפינו בהם - נראה פתאום כמו אופציה מאוזנת. יש בו יותר צבעים של אישיותנו, ולא רק שפריצים נקודתיים וחסרי הקשר של אושר עילאי או יופי מתפרץ. אבל כך או כך, אינסטגרם ופייסבוק דורשות מאיתנו "לחשוב חיובי" עם סימן ההיכר המשותף: ה"לייק". כל דבר אחר מרגיש מוזר - כולנו מכירים את התחושה הלא נוחה כשאתה מגלה ש-200 לייקים הצטברו מתחת לידיעה על חייל שנפל. פייסבוק בעצם מאותתת לנו שתכנים שליליים לא מתאימים כאן, ומנתבת אותנו לנופף בהצלחותינו. אם ליד ה"לייק" היה גם "הייט" או לפחות "אמפת'ייז", אולי השיחות היו עוסקות קצת פחות בקידום עצמי. ולכו תדעו אילו צרות חדשות היו נולדות.