לשדרג את הטלפון זה קצת כמו לעבור דירה, נכון? הזדמנות להעיף סרטונים, תמונות, אפליקציות שכבר לא משתמשים בהן. אבל תכל'ס, אין מצב שאני עובר על כל זה. לסנן עכשיו על 3800 תמונות רק מהחודש האחרון? במקום לחשוב אני מעביר הכל לטלפון החדש. קופי פייסט. חבל שאי אפשר לעשות את זה גם במעבר דירה. אם אין כוח לברור בין החולצות והספרים - קופי פייסט והכל בדירה החדשה.

אז קניתי 256 ג'יגה. אני באמת חייב 256 ג'יגה עלי? מה אני מרשם אוכלוסין נייד? אני שרת הגיבוי של נטפליקס? לא, פשוט איבדתי שליטה על המידע שקשור אלי ושאני מייצר. אין לי אפילו יומרה להשתלט עליו בחזרה. אין לי זמן ולא סבלנות לזה. אז אני עוד פעם גורר הכל קדימה וממשיך לצבור. 

וזה עוד כלום ליד מה שמחכה לנו בחוץ. כשאנחנו מורחים זמן מול פייסבוק, אנחנו יודעים שיש דברים שישמחו אותנו יותר. אבל למי יש כוח לבחור. באיזה סרט לצפות. איזה סדרה להתחיל. איזה ספר לפתוח מחמשת הספרים שאני חייב לקרוא כבר חצי שנה? במקום לבחור, אני הולך לפייסבוק. לאינסטה. זה נותן לי אשליית בחירה, זה מרגיע. אבל זה גם נורא מלחיץ. מסתבר שלא מעטים מאיתנו כבר פיתחו חרדה מכל המידע הזה. לילך אלון, דוקטורנטית בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב חוקרת בעזרת קרן דה-רוטשילד מה אנחנו באמת מרגישים כשאנחנו טובעים במידע של עצמנו. אם יש מה להתנחם, זה מהעובדה שיחד איתנו כנראה חצי מהאנושות מסתכלת בתיקיות ונכנסת לסטרס. בגלל זה כלים כמו גוגל דרייב וגוגל פוטוז הפכו כל כך פופולריים. לגבות בלי לחשוב, למצוא בלי למיין. כשאני יודע שגוגל תוכל למצוא לי בכל רגע את התמונה מהשיט עם החולצה הכתומה, זה מרגיע אותי אפילו אם אני לא עושה את זה כמעט אף פעם.

מתעצבן על מלפפון

הנה מה שמעצבן אותי עכשיו: למה אני עדיין צריך להזמין ירקות ופירות? באמת. אני אדם כל כך פשוט, אני רוצה תמיד 8 מלפפונים במקרר, קופסה שרי ואבטיח. אדם פשוט. לעשות כל פעם את אותה עבודה מטופשת - לבדוק כמה מלפפונים נשארו, להשלים מהירקן או לבחור מהתפריט ברשת, זה מתיש אותי. למה אני עושה שוב ושוב את אותם דברים. לא בשביל זה יש מחשבים? שהם ידאגו שהארגז עם התכולה הנכונה יגיע בזמן הנכון. אני - רק לפרוק. אלה הציפיות שלי עכשיו -2019, אוקיי? הבטחתם שלא יהיה יותר סרטן, לא קרה. אז לפחות שהמלפפון שלי יועיל להביא את עצמו בעצמו.

או באוטו, כן? בצד יש מפה עם ווייז, ולידה ההגה שמתקן בעצמו לפי הנתיב. יפה. אבל למה הוא לא יודע שעכשיו עושים ימינה? זה פה כתוב ליד. נו תחברו את החוט כבר.

אז חברים - אנחנו מתקרבים. תראו את הדבר הזה שגוגל עובדת עליו. אתה אומר לו - תסגור לי מכונית לטיסה הקרובה. הוא נכנס לאתר השכרת המכוניות שאתה מעדיף, מוצא לבד בג'ימייל שלך את התאריכים הנכונים של הטיסה שלך, בוחר את האוטו שאתה אוהב ומזמין אותו. אתה - רק צריך לאשר. כשאני רואה דברים כאלה אני מודה, אני שוכח מפרטיות, לפחות לרגע. ככה העולם צריך לעבוד. תביאו את זה כבר.

היטלר באימוג'י

אחרי שספגנו בהצלחה שואה באינסטגרם בסטורי של אווה, נחתה עלינו השבוע התמודדות הבאה: אימוג'יז מהשואה. תחשבו על היטלר כזה חמוד, עגלגל, צהוב. זה פחות היטלר ויותר היטלרוש. יש גם אימוג'יז של טלאי צהוב, מוזלמן, וגיף של יד עולה ויורדת במועל יד. אפילו ברז שממנו יוצא גז סגול. הייתם משתמשים בזה בוואטסאפ ביומיום? לא? אבל להגיד "צפוף כאן כמו בשואה" או "תפסיק להיות היטלר" זה סטנדרטי. מה ההבדל?



הסטורי של אווה הצליח להשתמש בחוכמה וברגישות באינסטגרם - כדי להעביר את הסיפור ואת האימה מעיניה האישיות של אווה בת ה-13, וככה לקנות את צעירים.

האימוג'יז מהשואה עובדים הפוך. הם באמת עושים לשואה את מה שפחדו שהסטוריז יעשו לה: זילות ואפילו הגחכה. הטראגיות של השואה מוטחת על מסך הטלפון, והופכת לחמודה, שטוחה, ידידותית, יומיומית - באופן שלא יכול שלא לעורר צמרמורת. לא אתפלא אם יש אנשים - כנראה צעירים למדי - שמבחינתם אימוג'יז שווים לחלוטין למלים. וכמו שמלים יכולות לשאת משמעויות כבדות וטראגיות, גם אימוג'יז יכולים. אותי, אני מודה, זה כבר לא עובר.

והאמת שזו המטרה של הפרויקט הזה. לעורר את הצמרמורת הזו. כי האמוג'יז האלה לא קיימים באמת. זו עבודה של הדר ימיני, סטודנטית לעיצוב מ-HIT חולון, שבאה להגיד בדיוק את זה. לא הכל צריך להיות אימוג'יז.
החיבור של השואה, מדיום חדש ודור צעיר הוא רגיש מאין כמותו. צעד נכון - וזכית בעניין והתרגשות מצדם. צעד שגוי - ועשית נזק לזכר השואה ולעצמך. ובכל זאת, הכי גרוע זה לא לשנות, ולהמשיך לעשות מחר את מה שעשית אתמול.