די ויתרנו על העולם, לא? ההסברה הישראלית נכשלת, גם ככה שונאים אותנו, כל האנטישמים. אז כשאנחנו נתקלים באיזה פוסט או ציוץ שלא אוהב אותנו, אנחנו מוציאים עליו עצבים עם תגובות מפוצצות בדגלי ישראל, אולי פולטים איזו קללה, ומתקפלים מהזירה. וכל זה - שורה של טעויות. גם הדגלי ישראל, ובעיקר הויתור. 

עם כמה שהיא מרתיחה, בסוף אנחנו מתייחסים לשונאי ישראל בעולם כמו דיווח על סופה בסרי-לנקה. משהו מבאס שקרה במקום רחוק, לא ממש משפיע עלינו ואין מה לעשות לגביו. זה לא נכון. אנטי-ישראליות בעולם מגיעה אלינו כשבעולם לא רוצים לקנות מוצרים ישראלים או נמנעים מלבקר כאן. ברמה המדינית, דעת הקהל העולמית לוחצת על ממשלות העולם ומצמצמת את מרחב התמרון המדיני והצבאי של ישראל. ולכן מפתיע כל כך כמה מדינת ישראל מתרשלת בתקשורת עם אזרחי העולם. האמת שגם אנחנו, האזרחים והגולשים, עושים עבודה לא משהו. 

מה המדינה צריכה לעשות 

דיברתי השבוע עם רונן מנליס, דובר צה"ל לשעבר ושועל דיגיטל לא קטן. הנה הדברים הכי חשובים שמדינת ישראל צריכה לעשות. מחר. 

1. חייב להיות איפשהו במדינת ישראל בן אדם אחד, שהעבודה שלו היא לדאוג להסברה הישראלית מול העולם. זה לא בדיוק משרד החוץ, שעובד מול ממשלות זרות. זה גם לא בדיוק דובר צה"ל - שמדברר את הצבא מול עיתונאים. המשרד לעניינים אסטרטגיים במלחמה נגד ה-BDS. אבל אדם אחד שאחראי על מה חושבים אזרחי העולם על מדינת ישראל? אין איש כזה. 

שר החוץ גבי אשכנזי בפגישה עם סרגיי לברוב (צילום: משרד החוץ)
שר החוץ אשכנזי עם סרגיי לברוב. עסוק ביחסים בין מדינות | צילום: משרד החוץ

2. האיש או האישה האלה צריכים לעמוד בראש גוף חזק, עם טכנולוגיה, כסף, תוכן חכם, גישה למשפיענים ותיאום בין שאר הזרועות. וחשוב: הם צריכים להיות על המגרש כל הזמן. עכשיו, מחר, ובעוד חודשיים. לא רק כשהטילים עפים. אין טעם להתבכיין באמצע מלחמה שזה לא מצליח. 

3. להפסיק לפנטז על ניצחון מוחץ סטייל ששת הימים. זה לא יקרה. העמדה הפלסטינית לא תיעלם. אז מה היעד האמיתי של הסברה כזו ברשת? הניצחון הכמעט יחיד שאפשר להשיג הוא לשכנע שהסיפור פה במזרח התיכון הוא לכל הפחות מורכב. זה הכל.

4. אם הקורא הניו יורקי המזועזע, שגילה עכשיו ש-67 ילדים נהרגו בעזה, יגלה גם שהחמאס המתמסכן מציב בתוך שכונות מגורים אלפי טילים שקיבל מאיראן שקוראת להשמדת ישראל - הוא לא יפסיק להיות מזועזע מההרג. אבל הוא יבין שזה סיפור מסובך עם שני צדדים, ואולי יוותר על ההפגנה האנטי-ישראלית שחשב ללכת אליה ביום ראשון. וזה הישג אדיר. 

לא להיבהל מביקורת 

מדינת ישראל לא מצליחה לגייס באופן אפקטיבי את אזרחיה לפעולת הסברה ברשת. וחבל - כי מיליוני האצבעות של אזרחי ותומכי ישראל יכולים להיות הרבה יותר מוצלחות ממשרד ממשלתי בתשלום. זה ממש לא אומר שכל אזרח ישראלי חייב להתיישר עם המדיניות הממשלתית. אבל כשמדובר בויכוח על הלגיטימיות של עצם קיומה של המדינה, נדמה לי שהקונצנזוס נרחב מספיק. 

הייתי מצפה, למשל, שמישהו בממשלה יעלה כבר אתר מסודר עם עובדות, תמונות וגרפים אמינים - לשירותנו, האזרחים. שכל אחד יוכל לקחת ממנו מה שמתאים לו ולשתף ברשת. תנו לנו כלי עבודה! אובמה עשה כזה לפני עשור. מה איתנו? ראו סיבה (1) למעלה. 

אז מה אנחנו יכולים לעשות בינתיים? 

1. לא להרים ידיים. ולא, לטנף בקומנטס עם קללות ודגלי ישראל - זה לא מה שיגרום למישהו להקשיב. מה כן? לדבר. להיכנס לעמודים של מי שמתנגדים לישראל, ולכתוב - להתווכח, לענות, לשאול, לדווח.

2. להקשיב. לא להיבהל מביקורת. זה שמישהו מתנגד להרג אזרחים בעזה או תומך בפתרון שתי המדינות - לא אומר שהוא נגד מדינת ישראל. אם אנחנו רוצים לשכנע את העולם שהסיפור מורכב, גם אנחנו צריכים לקבל את העובדה הזו. אם אנחנו רוצים שהצד השני יקשיב לנו - גם אנחנו צריכים להקשיב לצד השני. 

3. כשרואים שונאי ישראל אמיתיים, שמתנגדים לעצם קיומה של המדינה או קוראים לאלימות אנטישמית - לאלה לא מגיבים ולא משתפים. אנחנו לא רוצים לעזור להם. מה כן? לדווח לפייסבוק, לטוויטר או לטיקטוק, כדי שיסירו את הפוסטים. עד שתהיה פה ממשלה נורמלית ומתפקדת שחיה בשנת 2021, התדמית של המדינה הזאת ושלנו כישראלים מונחת כנראה על הכתפיים שלנו.

>> לטור הקודם של דרור גלוברמן: דם שווה כסף
>> בזמן שעבדתם: פודקאסט המדיה והטכנולוגיה של דרור גלוברמן ודני פלד