וואטסאפ זה כלי עבודה מחורבן. אני רוצה לשים את זה על השולחן באופן ברור - לקשקושים עם חברים וואטסאפ, וטלגרם וכל אלה - זה אחלה. אבל כצומת מרכזי שבו העבודה שלנו מתרחשת - זה גרוע ברמות. כולם מצפים שתענה מיד, אז אתה עוזב הכל ועונה - כדי לא להעליב. רגע, אתם שלחתם לי משהו. זה לא דחוף לי. לא נכון לי לנטוש את מה שעשיתי עכשיו - שיחה אישית, כתיבת מסמך - לטובת מה שאתם רוצים. אבל סדר העדיפויות שלי הולך לאיבוד. וזה שאנחנו מחליפים משימות כל עשר שניות - זה אסון לריכוז שלנו, להספק - פרודוקטיביות, לאיכות העבודה, ולכמה אנחנו שמחים בעבודה.

שנית, הקבוצות האלה זה המוות. מישהו כותב משהו חשוב, אחריו 3 טמבלים מריצים דאחקות, וכשאתה נכנס אחרי 13 דקות, הדבר החשוב האחד שהיית אמור לענות עליו כבר נעלם. ואז דברים נופלים בין הכיסאות. מידע חשוב הולך לאיבוד. מי אשם? אתה! איך לא קראת. שלישית, אחרי הצהריים הוצאתי את הילדות, או הלכתי בערב לסרט. אבל הטרטור בוואטסאפ לא פוסק, כי נדמה לכם ש"אני זמין". העבודה לא נגמרת בשום שעה. אין לך רגע ביום שאין בו עבודה. וגם אם אין, אתה תמיד בסטרס שאולי יש. אז אתה בודק את וואטסאפ עכשיו, ועכשיו. ועכשיו.

ככה לא מנהלים מידע ותהליכים. כמה הספקנו? מי תורם מה? כמה זמן עבדת? כמה זמן נחת? אין לנו מושג. יש כלים הרבה יותר מתאימים לעבודה, כמו סלאק, מאנדיי או טרלו. אבל וואטסאפ זה בחינם, וזה לכולם, והוא שכנע אותנו שזה בסדר. אגב גם אנחנו בנקסטר לא יותר טובים מאף אחד.

שתיקה מביכה

אתם עובדים במקום טוב? אני לא מתכוון רק למקום טוב לכם. מקום העבודה שלכם עושה טוב לעולם? כולנו רוצים להתפרנס, אבל יש חברות שעושות לעולם רע - ויש כאלה שעושות לו טוב. יש חברת סיגריות - ויש חברה תרופות. אגב, לא תמיד ברור מי באיזה צד.

ענקיות טכנולוגיה כמו פייסבוק וגוגל חייבות להשיג את העובדים הכי טובים בעולם. התנאים מפנקים, אבל בוגרי אוניברסיטאות הטובים בעולם לא רוצים לעבוד בחברה שלא עושה טוב לעולם. המעמד החיובי של חברות כמו פייסבוק וגוגל נמצא בקריסה, כך לטענת הניו יורק טיימס.

"בשנה הראשונה שלי, גוגל ופייסבוק נחשבו למקומות נוצצים שכולם רוצים להיות בהם", אמרה סטודנטית מסטנפורד. "אם עבדת בפייסבוק - זה אומר שאת בטח מאוד חכמה. עכשיו, אם חברה שלי תספר שהתקבלה לעבודה שם, תהיה שתיקה מביכה". שיעור המועמדים שהסכימו להצעת עבודה בפייסבוק צנח מ-90% ל-50% בתוך שנתיים. מהנדסת אחרת סירבה להצעת עבודה מגוגל, בגלל שזו מתכופפת בפני דרישות הצנזורה הסינית. גוגל עצמה נאלצה לפרוש מפרויקט בטחוני ענק אבל שנוי במחלוקת בפנטגון, כי העובדים שלה מחו וטענו שהוא לא מוסרי והם לא מוכנים לעבוד בחברה שעלולה להיות מעורבת בהרג חפים מפשע.

מי מרוויח? סטארטאפים קטנים בתחומים כמו בריאות וחינוך. צעירים מוכשרים מרגישים שאפשר איתם לשנות את העולם, לטובה. כסף מזיז את העולם, אבל גם לב שנמצא במקום הנכון.

הטלאי היום צהוב מאוד

"לראשונה - בצבע". צמד המלים הארכאי הזה, שחשבנו עבר מזמן מהעולם, עושה עכשיו קאמבק מהסרטים. התחלתי לראות בנטפליקס את מלחמת העולם השנייה - "לראשונה בצבע". באנגליה עולה עכשיו סרט חדש ובו אושוויץ בצבע: מחנה ההשמדה כפי שמעולם לא ראיתם. את התמונות יכול להיות שדווקא כן ראיתם, כי הן אותן תמונות מוכרות בשחור לבן. אבל עכשיו יש טכנולוגיה חדשה שצובעת אותן. הן לא הפכו להיות תמונות של אייפון 11 ברזולוציה פסיכית וצבעים בוהקים כן? גם בתוך הצבע הממוחשב ניכרים החיוורון והיושן. אבל האפקט נמצא בתחום הרגש.

הטכנולוגיה עצמה פחות מעניינת לטעמי. המעניין הוא האפקט שהוספת מעט צבעים עושה לאותה תמונה. פתאום הילדה הזו, עוד קורבן אושוויץ, מתעוררת קצת לחיים. הדמות שלה היא פחות מספר סטטיסטי, ויותר אדם אמיתי, נוכח, עם אישיות והיסטוריה ורצונות ופחדים. פתאום המוות שלה הרבה יותר דרמטי. מה לעשות, ככל שהתמונה טובה יותר, העין שלנו מגורה יותר, וכך גם המוח. האותות העצביים מתגברים, הופכים לרגשות, ורגשות נצרבים במוח כזכרונות.

לצד הזיכרון ההיסטורי - מספרים, תאריכים, כמויות, דרכי המתה - קיים גם הזיכרון הרגשי: סיפורי זכרונות של ניצולים, תמונות שמספרות סיפורים אישיים. ואלה הולכים ודוהים. אם צילומי שחור לבן היו נחותים ממילא יחסית למציאות הצבעונית - אז המציאות שלנו בשנים האחרונות הולכת ומתכסה, ממש כמו טיימס סקוור במנהטן, במסכי ענק ברזולוציות מטורפות, שמכים את העין בסנוורים ומהפנטים אותך לדעת. המסכים היום עוקפים את המציאות באיכות התמונה. איפה המסכים הנוצצים האלה והתמונות שחור לבן מאושוויץ. אסור להשוות? חובה להשוות. כי זו זירת התחרות על תשומת הלב, זו הזירה שבה מחרים הרושם שייחרט בלבם של הצופה והצופה הצעירים. ולהוסיף קצת צבע לאותה תמונה נושנה יכול לעשות את כל ההבדל.