תמונת עמוד תכנית דרור גלוברמן (צילום: קשת 12)
תמונת עמוד תכנית דרור גלוברמן | צילום: קשת 12

אשתי לא יודעת מתי אני אונליין בוואטסאפ. אף אחד לא יודע. סגרתי את זה מזמן, כי זה היה לי מוגזם שאלפי אנשי קשר יציצו ככה לתוך החיים שלי. אבל עכשיו היחסים עם אשתי הולכים להתערער: העדכון הצפוי בוואטסאפ יאפשר לי לבחור מי רואה שאני אונליין ומי לא. אשתי תגיד לי - הנה, עכשיו אתה יכול להתחבא מכולם, אבל לא ממני. ואני אצטרך לחשב את דרכי מחדש בסבך הטכנולוגי-זוגי הזה. 

וואטסאפ נכנסה לנו כל כך מתחת לעור,  שכל שינוי קטן בתוכנה הוא דרמה גדולה ביחסים. לא מעט אנשים - בעיקר נשים - סיפרו לי שאם באמצע התכתבות הצד השני מפסיק להיות אונליין, הן נעלבות. מה אתה הולך באמצע שיחה?

מצד שני, אנשים נמנעים מלעזוב את קבוצת "הפוקר של ניסו" או "א'1 הורים בלבד"  רק כי כולם יראו את העזיבה, וזה מביך. עכשיו וואטסאפ מאפשרת לעזוב קבוצות בשקט. להיעלם מהמסיבה בלי להגיד ביי. הלוואי שיהיה אפשר לעשות את זה גם בחיים האמיתיים.

וואטסאפ תאפשר גם למחוק הודעות לא רק שעה אלא עד יומיים אחרי שליחתן, גם זה פיצ'ר שלא הייתי מתנגד לו בעולם האמיתי - להתחרט על מילים שיצאו מהפה ולמחוק אותן כלא היו.

אבל זה הכי מסוכן, בעיני: יש כבר בוואטסאפ הודעות שנעלמות אחרי צפייה אחת. טקסטים או תמונות, רגישות. בקרוב וואטסאפ תמנע ממי שמקבל הודעה או תמונה חד פעמית - לצלם מסך. נשמע חיובי? זה עלול לשמש נערים לשדל נערות לשלוח תמונות חושפניות מדי - מה את מפחדת, זה ייעלם ואני אפילו לא יכול לצלם מסך. היא תתפתה לשלוח, והוא בבית שלו כבר יחכה לתמונה עם מצלמה שלופה של טלפון אחר. הוא יצלם, יפיץ, והחיים שלה ייגמרו. וואטסאפ היא כבר מזמן לא רק אפליקציית מסרים, זה חלק מליבת האישיות, הרגשות והיחסים שלנו. והאמת - הלוואי שהיו שואלים אותנו יותר איך אנחנו רוצים שהחיים שלנו ייראו. כי כרגע אתם יודעים מי מחליט עליהם נכון?

עדכוני הפרטיות של וואטסאפ (צילום: wabetainfo)
עדכוני הפרטיות של וואטסאפ | צילום: wabetainfo

קופצים כיתה 

ספטמבר 1987 היה חגיגי בכיתה ד'1 בבית הספר איינשטיין בחיפה: נכנסנו לראשונה לכיתת המחשבים החדשה שנבנתה באילתור מתחת לאולם הספורט. כל ילד ישב בהתרגשות ובדממה מול תואם יבמ נוצץ וחיפש את הכפתורים על המקלדת כדי לפתור תרגילי חשבון ועברית נטולי גרפיקה. בפעם הראשונה יכולתי ללמוד בקצב שלי. היה כיף אדיר, וגם נשאר לי זמן פנוי בסוף.

מה שאנחנו עשינו אז לא מדגדג את החוויות שירגשו היום תלמידים, אבל לרגש סביב למידה - זה עדיין תופס. אפילו קריטי. הבעיה - שגם היום יש "כיתות מחשבים" בבתי הספר, במקום שיהיו מחשבים בכל כיתה. בכלל, נדמה שאין כרגע הרבה יותר מחשבים (ואינטרנט) פר תלמיד ממה שהיה לנו לפני כמעט 40 שנה. וזה בלתי נתפס. 

בעוד שלושה שבועות אמורים הלימודים להתחיל. גם אם יהיו מספיק מורים (ואין), גם אם לא תהיה שביתה, לכולם ברור שיש הרבה לעשות כדי שהלימודים יהיו אלה שאנחנו והילדים שלנו רוצים. בזמן שהתווכחנו על איך צריך להיראות החינוך למאה ה-21, כבר רבע ממנה כמעט חלף, ציינה השבוע בנקסט מומחית החינוך יעל דורון דרורי. הילדים צריכים הכנה להמשך העשור ולזה שאחריו, וכרגע הם מקבלים חינוך שתקוע עשור אחורה.

תלמידים, אילוסטרציה (צילום: getty images)
תלמידים, אילוסטרציה | צילום: getty images

פרי הגפ"ן

משרד החינוך שם השנה את מבטחו בלהיט המכונה גפ"ן - מערכת לגמישות פדגוגית ניהולית. כל מנהל ומנהלת קיבלו תקציב לבחור את תוכניות הלימודים מתוך תפריט ענק של אלפי תוכניות לימוד, חלקן מעולות. המנהלים כבר שנים רוצים לקבל את כוח הבחירה לידיהם, מתוך היכרות עם בית הספר ותלמידיו. אבל האם זו לא בחירה מוגזמת? האם אתם מכירים מנהל שיכול לברור את הטובות מבין 7,000 תוכניות לימוד? אני אישית אקרוס אחרי 7 תוכניות. 

לדברי לילך אפלטון, ממונה תוכניות ושותפות במשרד החינוך, הם יכולים לסנן ולבחור מבין התוכניות בקלות לפי סוג בתי הספר, מיקומו, הצרכים והמקצועות. במהלך החורף, הסבירה, יתווסף לכל תוכנית לימודים זו גם ציון שיתנו מנהלים אחרים, ויהיה גלוי לכולם. כמו בחנות אפליקציות או באמזון. הבחירה תהיה קלה ואינטליגנטית יותר. 

אבל זה לא הכל. המנהלות והמנהלים מרגישים עכשיו את כובד האחריות החינוכית והכסף שנפל על כתפיהם. הם צריכים להחליט יותר מאי פעם במה להשקיע את התקציב: בשדרוג הציוד, או בשיפור חדרי הכיתות, או בשכירת מורים מצטיינים, השתלמויות הוראה, היעזרות ביועצים או בקניית תוכניות לימוד לתלמידים?  לרכוש מחשבים או לרכוש שעות של מורה למחשבים? מנהלי בתי הספר יהפכו לחשובים וחזקים מאי פעם, ויצטרכו ממש לנהל הרבה יותר. חלקם יודעים להתמודד עם זה מצוין. אחרים - פחות. 

יש המון יוזמות טובות במשרד החינוך. הרבה טכנולוגיה וחדשנות, ניסוי וגם טעייה, כפי שהדגימה השבוע ב"נקסט" מירב זרביב, מנהלת אגף מחקר ופיתוח במינהל הפדגוגי במשרד החינוך. גם גפ"ן היא כזו. זו התחלה של תהליך עמוק שמטרתו לשנות את הדרך שבה דברים מתנהלים במערכת החינוך. ועד היום כל שינוי כזה היה קשה ובלתי אפשרי עד אין קץ. אז יש חשיבות גדולה בעצם הנכונות לשינוי ובשיפור המתמיד והזריז, יש לקוות. 

מה עוד חסר? הנה 3 בעיות מרכזיות, שלהבנתי עדיין דורשות עבודה. 

  1. להרכיב מערכת: באופן אישי, אני לא משוכנע שבאמת צריך לתת למנהלים להחליט כל כך הרבה. בעולם שמשתנה מהר ומתפוצץ מאפשרויות, כולנו דווקא צריכים עזרה בבחירה. ולכן דרושה אסטרטגיה ברורה שמשלבת יחד את כל חלקי הפאזל האלה, הישנים והחדשים, הקבועים והמשתנים, לתוכנית תנועה ברורה קדימה. קווי בסיס שמשותפים לכל בתי הספר - ועליהם וארציות נקודתיות. 
  2. להוסיף מסכים: מחשבים, טאבלטים ואינטרנט בכמויות לבתי הספר. הרי כל תוכניות הלימודים הדיגיטליות חסרות משמעות כשאין מספיק מכשירים לתלמידים. 
  3. להגדיר מורים: הגדרה והכשרה מחודשת למורים. רובם כבר לא צריכים להקנות ידע. הם צריכים להיות החונכים, המנטורים, המלווים, המחנכים, המטפלים בקשיים חברתיים ורגשיים, אלה שמעודדים דיון ושהופכים את הלמידה לרלוונטית ומעניינת. פשוט זה לא. אבל מעניין זה כן, ובעיקר - קריטי לעתיד של כולנו.