קבלו את המפלגות והמתמודדים לרחבת הריקודים. המפלגות אותן מפלגות, אבל רחבת הריקודים התעקמה להן מתחת לרגליים. זה לא רק שלמפלגות אין כסף, ושלנו כבר אין כוח: בין מערכת בחירות השנייה לשלישית, הזירה המרכזית שבהן הבחירות מתרחשות השתנתה לנו מתחת לרגליים.

אם נתניהו, ליברמן או גנץ ירצו להאכיל את הבוחרים שלהם בשקרים ובטענות שגויות – פייסבוק תהיה הזירה המושלמת בשבילם. פייסבוק מרשה לפוליטיקאים לפרסם בתשלום כל מסר. כמעט בלי כללים או גבולות. אצל צוקרברג יש חופש ביטוי גמור – רק אם אתה פוליטיקאי שמשלם.

טוויטר, לעומת זאת, מציגה עמדה הפוכה לגמרי. היא אוסרת לגמרי על מודעות פוליטיות. אתה פוליטיקאי? תסתפק בחשבון הרגיל שלך. תילחם על שיתופים ולייקים. אם תשיג אותם, תגיע לידיעת הציבור. אבל לא תוכל להיכנס לתודעתו בתשלום. זה נשמע אצילי, אבל לפוליטיקאים זה יעשה אחד משניים – ישלח אותם בחזרה לפייסבוק, שם אפשר לחרטט בלי גבולות תמורת תשלום. או יגרום להם לצייץ יותר בחריפות ובבוטות, העיקר להשיג את הריטווטים המצופים.

גוגל לקחה עמדת אמצע. היא תסנן את ההודעות באופן חלקי, והגבילה גם את אפשרויות המיקרו-טירגוט. מיקרו-טירגוט אולי נשמע כמו שם של וירוס של חולדות, אבל במידה רבה זו הרעה החולה של הפרסום באינטרנט, ובפרט הפרסום הפוליטי. העובדה שאפשר לזהות סוגי אופי, תחומי עניין וחולשות אצל אנשים ספציפיים מאפשרת להתאים להם מסרים אישיים שישפיעו על דעתם יותר ממסר רגיל. ראינו את זה בבחירות בארה"ב ב-2016. אנשים שבעומק לבם שונאים שחורים, או יהודים, או מפחדים מהומוסקסואלים, אבל בטוחים שאף אחד לא יודע את זה, זוהו כבר מזמן ל ידי הרשתות. כשהם יקבלו מסרים שיפעילו אותם רגשית, הם יתקשו להישאר חסינים.

במודעות בעיתונים או בסרטוני התעמולה בטלוויזיה, כולנו נחשפים לאותם מסרים. שקרים ומניפולציות ייחשפו ויצופו מיד למעלה. אבל לחדור לתוך התודעה של כל אחד בנפרד, לבד, מול המסך שלו, זה הרבה יותר קל ובעל השפעה.
יש כאלה שקוראים לטוויטר מתחסדת. במקרה הזה, אני מעדיף להקשיב למנכ"ל החברה, שנחשבת להכי פחות מצליחה מסחרית. "מסר פוליטי זוכה בתפוצה כשאנשים מחליטים לעקוב אחרי מישהו, או לרטווט הודעה", אמר מנכ"ל טוויטר, ג'ק דורסי. "לשלם עבור תפוצה זו שבירה של העיקרון הה וכפייה של טירגוט כפוי על הציבור. זה לא קשור לחופש הביטוי. לכפיית תפוצה בתשלום יש השלכות שהדמוקרטיה לא בוניה להתמודד איתן".

ובישראל נכנסת שאלת ההתשה. מי מותש יותר – אנחנו או הפוליטיקאים, והאם זה יפנה סוף סוף את המניפולציות ויפתח מקום לדיון משמעותי, או שלהיפך. אין פה כבר מדינה לנהל, והכל זה רק דעת קהל, לייקים ושיירים.