א. הרבה זמן לא הרגשתי מובס ככה. הרכבת הלא-קלה שהקיץ הזה מסיע לנו על הראש – איראן-מדוזות-יעלון-שליסל-דומא – מטשטשת ומרדימה אותי. ואני מתעורר עם פס חצי-שקוף בזווית הפה ועין מיובשת מול הניוזפיד. שוב פעם צורחים עלי מטורללי ארצנו, שלעולם אינם נגמרים או מתעייפים. ואני קורא. כי פייסבוק עלתה עלי. הניוזפיד כבר מזהה את מצב הרוח שלי ומתאים את עצמו. זה סם מותאם אישית שגורם לי לבזבז עליו הרבה יותר זמן ממה שתכננתי. ולא תגידו שאני לא מודע לקרב הזה. בחייאת. כל זה קורה ממש-ממש בזמן שאני עובד על הרצאה או על אייטם שעוסקים בדיוק בזה, ושוב מתעורר מעשרים דקות של קומה קוואזי-פעילה מול הפיד. איזה עולב.
ב. הרבה זמן לא הרגשתי שוליים ככה. כל פעם שנדמה לך שהבנת מי הכי מופרע וקיצוני פה בשכונה, בא אחד עוד יותר מטורלל ממנו ומראה לכולם כמה שאין לו אלוהים. פעם הפת"ח היה הצרה הכי גדולה שלנו. ואז בא החמאס, והחבר'ה מהפת"ח הפכו לבינוניים וסבירים כאלה, שאפשר לדבר איתם. ואז בא דאע"ש, ופתאום החמאס נחשב לארגון יחסית הגיוני שאפשר לעשות איתו ביזנס. לא, כי אנחנו דובוני אכפתלי רכובים על חדי קרן.
גם אצלנו, כל מה ששפוי, מתון ושקול, נמוג ומתפייד מפני הקיצוני והעוד יותר מטורף. רובי ריבלין, שהוא גם הנשיא וגם רחוק מלהיות שמאלני, חוטף מקלחות של חרא בפייסבוק ממאות ואלפי ישראלים בזהות מלאה. זה כבר בנוהל: "וואו, אחמד ריבלין, אתה ממש מעורר בחילה", "איש בזוי ושפל!!!!", "מתרפס עלוב". ותאמינו לי, בחרתי את העדינים. אין לי מספיק מלים לתאר את הגועל, אבל לא על זה רציתי לדבר. מה באמת מפריע לי? שזה כמעט הקול היחיד בשטח. שטירוף זו האופציה היחידה. הנורמליים נעלמו, או נאלמו, או שחתול התיישב להם על המקלדת, או שהם רצו הביתה לשחרר את המטפלת.
שאלתי כמה נורמליים למה לא הגיבו, נניח לסטטוס המותקף של הנשיא ריבלין. "יש בזה משהו נורא סחי מול החברים שלי", הסבירה לי אחת בשמץ התנצלות. "פעם הייתי מגיבה ומתעמתת עם האנשים הכי אלימים, ממש בביוב", הסבירה אחרת. "הגעתי למקומות הכי נמוכים. ובסוף הבנתי שאין פרטנר. התייאשתי".
לו היה נוחת פה חייזר מכדור הארץ החדש ההוא שמצאו עכשיו, הוא בטח היה מקלל את האמא של נאס"א שגילתה אותו, תוך שהוא מתמוסס לתוך הכביש הלוהט. אבל בלילה הוא היה משחזר את עצמו, מתחבר לפייסבוק כדי להירגע, ולומד שם שהבית היהודי היא מפלגת שמאל קטנה לצד המיינסטרים הישראלי, שנמצא באזורי הגופשטיין-בואכה-כהנא וימינה משם. אני לא יודע מה יש ימינה שם. בטח מגיעים לקצה, ונופלים.
ואני חושב על הבת שלי, שיום אחד תכנס לפייסבוק או מה שזה לא יהיה הרבה לפני שאני ארשה לה, ותהיה בטוחה שהיא והורים שלה לבד בעולם של מטורפים.
ג. הרבה זמן לא הרגשתי מבואס ככה. ג'ון סטיוארט מקפל את עיני הנץ והלשון המושחזת ויורד מהמסך. למי שפספס, בהארץ כינסו את עשרת מונולוגים הכי חריפים שלו. תפס אותי אחד שלא הכרתי. "אם אנחנו מגבירים ומקצינים הכל, אנחנו לא שומעים כלום. יש טרוריסטים, וגזענים, אבל לכנות ככה כל אחד זה מעליב כלפי אלה שבאמת התאמצו להשיג את התואר הזה. כמו שחוסר היכולת להבדיל בין מוסלמים וטרוריסטים הופך אותנו לפחות בטוחים, לא יותר בטוחים. ועדיין, באופן מוזר, אני רגוע. כי הדמות שמשתקפת אלינו מעיניה של המדיה היא מזויפת. זה אנחנו דרך מבוך מראות, ולא מהסוג הטוב שהופך אותנו לרזים יותר במותניים, אלא מהסוג שעושה לנו מצח ענק ותחת של דלעת בת חודש. אנחנו שומעים כל היום שהמדינה השברירית שלנו על סף קטסטרופה ופילוג, וכמה חבל שאנחנו לא עובדים ביחד. אבל האמת היא שאנחנו עובדים ביחד בכל יום. רובנו לא חיים כשמאלנים או ימנים. אלא כסתם אנשים שמאחרים לאיפשהו".
סטיוארט דיבר לפני כרבע מיליון איש ב"עצרת למען השפיות" – זה אשכרה היה השם שלה – שהוא עצמו ארגן לפני חמש שנים. עכשיו שהוא פורש ויש לו זמן, אולי יבוא להרים עצרת כזו כאן. רק שלא יעשה את זה דרך איוונט בפייסבוק.