"זה גפת. לא מכירים גפת? זה מה נשאר אחרי שמכינים את השמן זית. אנחנו דוחסים את זה לקוביות, וזה הופך למדליק פחמים, כמו הזיפ. אבל זה ניצול של פסולת שבית הבד זורק, ידידותי לסביבה, ולא משאיר טעם לוואי בבשר".
המצגת של קרים בדארנה, תימאא גנאים והחברים שלהם מסח'נין היתה כל כך פשוטה ובהירה, שלא הבנתי איך המוצר הזה עדיין לא הפך פק"ל חובה בכל בגאז' ישראלי, ליד שברי המשולש האדום והגזייה החלודה. מצוידים בלהט של בני 17, בעברית רהוטה ומהירה עם חותמת של מבטא, הם מנסים לשכנע קבוצת אנשי עסקים מקריחים שיש פה תוכנית עסקית מסודרת, תחשיב עלויות ורווחים, ומסר חיובי לעולם – שיכול להתגלגל למהלך שיווקי מנצח.
איפה הייתם בקיץ האחרון
הסתכלתי עליהם. קבוצת נערים ערבים. אם היינו נתקלים ברחוב, יש מצב שלא הייתי מתעקש ללכת באמצע המדרכה. אולי הייתי מנסה לגרש את התהייה איפה הם העבירו את הקיץ האחרון. רעולי פנים בהפגנות למען החמאס? לא, המוח שלי לא חסין מהדימויים שהתקשורת מייצרת, למרות שאני עובד בה. לפחות אני משתדל להיות מודע לזה ולתפוס את זה בזמן. ומה הם חושבים עלינו? על מה שאנחנו עשינו בקיץ האחרון? נדמה שהם לא חושבים על זה בכלל. לא עכשיו. הם דלוקים על המיזם שלהם, שמחבר את המסורת המקומית – ייצור שמן זית – עם הטרנד הירוק. זה מה שמעניין אותם. והם מנסים להדליק על זה גם אותנו, צוות השופטים בתחרות של יוניסטרים, שמורכב ברובו מאנשי עסקים יהודים.
דוגרי, מזמן לא התרגשתי ככה. במקום להיות תקועים בתוך האייפונים וההורמונים שלהם, עשרות בני נוער מהפריפריה - עכו, רהט, נצרת עלית, אילת, סח'נין, עפולה, חדרה, צפת – מציגים מיזמים ומוצרים שהם המציאו ופיתחו עם אנרגיות שיש רק בגיל 17. מי שעושה את הבלתי ייאמן הזה זו עמותת יוניסטרים שהקים איש העסקים רוני צארום. אור אסולין, תיכוניסטית מעכו, תפסה אותי ביד, ולא ויתרה עד שהקשבתי לרעיון שלה ושל החבר'ה שלה: HOTBOX - קופסת אוכל מבודדת, שמסוגלת לחמם את האוכל שבתוכה בלי חשמל. מכניסים שקיק קטן וקצת מים, והוא מפיק מספיק חום כדי להחליף את המיקרוגל לארוחה אחת. גם ליידי גאגא היתה מסתפקת בצרחות שהלכו שם כשהם זכו בפרס.
גם סוהא אבו זאיד, סוגוד זבארגה, ג'אבר אבו מדיעם והחברים שלהם מרהט זכו בפרס על הסטארט אפ שלהם: טיק-טאק חיג'אב: רעלה שבעזרת שני טיק-טאקים בלבד נסגרת בכל מיני אופנים אופנתיים סביב ראשה של האישה המוסלמית - או סביב ראשה של האישה היהודית הדתייה, עם כמה שינויים בעיצוב. היזמיות של המוצר, רעלות פרי ייצורן הדוקות לראשיהן, סיפרו לי עליו בעיניים נוצצות, כאילו אין דבר שמעניין אותן בעולם יותר מזה. איך המשפחה שלך מתייחסת לזה? נפלתי לקלישאה הסמוכה למקום מגורי. זה כבר לא עובד ככה, חייכה לי אחת מהן בנימוס. אני מתלבטת אם ללכת לתואר ראשון בחשמל או ישר לתואר שני.
מטורקיה באהבה
"חברים, היה כיף להכיר אתכם ומקווה שדרכינו יצטלבו בעתיד". מוסטפה ארגן, פרופסור מוסטפה ארגן בשבילכם, הוא בכיר בחברת ה"בזק" הטורקית, טורק טלקום, ומרצה באוניברסיטת קוץ' שבמדינה. בשבוע שעבר הוא היה אחד מכמעט 1,500 אורחים זרים הגיעו לכנס DLD בתל אביב. 1,500 אנשים שיצאו מהבית, לקחו אווירון לשדה תעופה שהופגז לפני חודש, ונפגשו בעיר שאכלה אזעקות בשרשרת - כדי לגעת בחזית הטכנולוגיה והמדיה. כדי לפגוש אנשים ישראלים ורעיונות ישראלים.
מוסטפה ישב בפאנל שהנחיתי, ליד גרמני אחד, ספרדי, בריטית וישראלית. הוא ביקש לפגוש אותי מראש, וכשנפגשנו, לא דיברנו פוליטיקה. היו לנו דברים מעניינים יותר לדבר עליהם: סופו המתקרב של הסמארטפון, על השעון של אפל, על רעיונות עדכניים של יזמים צעירים, על הפוטנציאל של הדור החמישי. לא שטחים ולא עזה. אגב, אחרי הפאנל ניגשו אלי המון אנשים. זרים. היה להם הרבה מה להגיד, וחשק לשמוע, ובעיקר הרבה רצון ליצור קשר.
מה המשותף לשני האירועים האלה, התחרות של יוניסטרים וכנס DLD? נכון. ששניהם לא קיבלו כמעט שום סיקור עיתונאי. את מי מעניינים 1,500 אנשי עסקים ויזמים זרים שבאים לפה דווקא עכשיו, או עשרות צעירים בני מיעוטים שרוצים להשתלב בחברה הישראלית? נכון, אין להם מה לתרום ליצירה הישראלית האהובה בכל הזמנים המוכרת גם בשם "העולם כולו נגדנו". יש להם מה לתרום לישראל.
שנה טובה.