שנים התווכחנו על המקרר הזה. בוא נחליף אותו כבר, היא היתה אומרת, הידית שבורה וכולו קרח ואין לי מקום לכלום. רק שנינו פה, כמה אוכל כבר צריך לקרר? אז צריך להנדס אותו מחדש אחרי הירקן, התעקשתי, אבל אנחנו מסתדרים לא רע, ותמיד אמרת שאת אוהבת טטריס. ניסיתי להתכחש לקמצנות הבסיסית. היא עלתה עלי ישר וארגנה סיוע-חוץ. אבל זה לא רק הכסף. ביד-שנייה, המקרר שווה פחות מההובלה. הרעיון לזרוק לפח מקרר פועל – כל כך הרבה מתכת ומנוע וצינורות וחוטים ואטמים וכל זה, ועוד במצב תקין – לא הצלחתי לעכל את זה. לא חבל?

אחרי מצור של חמש שנים, נשברתי. התירוץ הרשמי: משניים הפכנו לשלושה, אז צריך יותר מקום במקרר. הציצי, אתם יודעים, עלול להתקלקל. דאגתי למצוא בית חדש למקרר הישן, שהלך איתי 13 שנים בקור ובכפור. בכל זאת, אחרי מה שעברנו ביחד, פיתחתי אליו רגשות. איך זורקים ככה חבר. ומצאתי מקרר שאמור ללכת איתנו עד הנכדים. מה שבטוח, כל עוד החדש פועל, גם הוא לא ילך בלי קרב.

מקרר ישן (צילום: Larry Jacobsen, Flickr)
טוב, לא עד כדי כך ישן | צילום: Larry Jacobsen, Flickr

50 מיליארד דולר בזבל

קצת ביזארי, אבל יותר משאני שונא לקנות מכשירים חדשים ומיותרים, אני שונא לזרוק מכשירים ישנים שפועלים. בפעם הראשונה שמילאתי שקית במכשירים ישנים וכבלים וכל מיני, הייתי צריך לעשות תחקיר שלם באינטרנט כדי למצוא איפה אפשר למחזר את זה (הנה, חסכתי לכם). כשהגעתי, גיליתי שאני לבד, העובדים ניסו לגרש אותי, ובסוף מצאתי מכולה שמישהו זרק בה איזה עכבר ורבע. הלו: איפה הטלוויזיות הישנות, המדפסות המשולבות, מייבשי הכביסה, המחשבים השולחניים, אוזניות הבלוטות'?

אתם יודעים את התשובה, כי גם אתם זורקים סתם לפח. יותר מ-100 אלף טונות של פסולת אלקטרונית, חפצים גדולים וקטנים, מושלכים פה מדי שנה. מאות אלפי מקררים ומזגנים, מייבשי כביסה, מדיחי כלים, מכונות צילום, תמשיכו הלאה. בישראל יש אמנם חוק למיחזור פסולת אלקטרונית, אבל זה לא אומר הרבה. לפי ההערכה הכי אופטימית, גופי המחזור עומדים בדרישות החוק וממחזרים 15% מכל הפסולת הזו. זה יפה, אם שוכחים שהיתר זה 85%.

בעולם המצב טיפה יותר טוב – 20% מהפסולת מגיעה למיחזור, אבל אנחנו מדברים על 20% מתוך 42 מיליון טון. נשארו 34 מיליון טונות של פסולת שפשוט, אתם יודעים, כבר שמים אותם איפשהו. בפנים יש המון מתכות רעילות וחומרים מזהמים, ששווים לפי ההערכה 50 מיליארד דולר, אבל גומרים את הדרך באיזו חירייה יחד עם גרביים ספוגות בחלב חמוץ וקליפות תפוחי אדמה דבוקות לפלסטיקים מטונפים של סלטים מהסופר.

זבל אלקטרוני (צילום: Curtis Palmer, Flickr)
רק עשרים אחוז מתוך 42 מיליון טון הולכים למחזור | צילום: Curtis Palmer, Flickr

פיקדון המקררים

הבעיה האמיתית היא, שקצב הגידול של הפסולת הזו מהיר נורא. זה לא רק שדוחפים לנו מוצרים חדשים לבית, לכיס ולגוף – היוש אפל ווטש, וולקאם בית חכם – זה לא רק שאורך החיים שלהם מתקצר. מראש מייצרים אותם להתקלקל בתוך שנתיים-שלוש. ואנחנו ממילא מעיפים אותם ברגע שיוצא מכשיר חדש שהוא לא רק יותר יפה משוכלל וקל, אלא בעיקר יותר חדש. אם הקצב יעלה עוד קצת, יש לי הצעת ייעול: שהיצרניות האלה פשוט ישלחו את האריזות הסגורות ישר למזבלה, זה יחסוך המון עלויות.

קראתי איפשהו איזו הערכה, ש-23% מהמכשירים שמושלכים עדיין במצב תקין. לפי כמות המכשירים שאני רואה ברחוב ועליהם דף עם המילה "תקין" (ראיתי פעם שאפילו הדביקו את השלט רחוק בסלוטייפ), הייתי מנחש שהשיעור קרוב יותר ל-50%. לו אני המחוקק, הייתי קובע מחר שהיצרנים והיבואנים צריכים לדאוג למיחזור של כל מוצר שיוצא להם מהמפעל או מהחנות, כולל האריזות. אפילו אם צריך לייקר את המכשירים. אם הזדעזעתם מהבלגן סביב הזיהום בחיפה, חכו חכו ל-2019, כשכמות הפסולת האלקטרונית שלנו תגדל בעוד 30%. ובעצם, אם יש פיקדון של חצי שקל על בקבוק, למה שלא יהיה פיקדון של 300 שקל על מקרר? רוצה לקבל אותו, תחזיר לחנות.  נשבע לכם שהייתי מחליף ככה את המקרר שלי צ'יקצ'ק בתוך שנתיים שלוש. ואם כבר החלטתם להחליף, עשו טובה, תמצאו בית חדש למכשיר שלכם. אל תתנו לו למות לבד בגשם. מסכן.

לטור הקודם של דרור גלוברמן: פייסבוק מציגה: ההשתלטות על העולם

לכל הטורים של דרור גלוברמן