לא זוכר איך זה קרה, אבל חדרתי לקבוצת וואטסאפ פרטית סוערת. כל חבר הוא סלב בתחומו, והקבוצה מתפקעת בעשרות ויכוחים נוקבים מדי יום, פיסות מידע בלעדיות וסקופים מטורפים באחד הנושאים הכי בוערים שאפשר לדמיין.

אני מדבר על חדשנות בחינוך, כמובן. החברים שולטים ביוזמות הכי מדהימות בעולם החדשנות והחינוך. יש להם רעיונות מעולים מה לעשות עם התלמידים הישראלים. מחר ובעוד עשור. מדינת ישראל מלאה במומחים, ביוזמות מדהימות וברעיונות פנטסטיים - ובמיליון ורבע ילדים ישראלים שיושבים בבית כמעט תשעה חודשים ברצף.

מומחי החינוך המרתקים - באמת - מדברים את הדיבור העדכני: למידה עצמאית, אוריינות דיגיטלית, מקצועות העתיד, Mooc, גיימיפיקציה. אבל מערכת החינוך עוד לא הצליחה לעשות דבר פשוט אחד: לחלק בשתיים.
לקחת כיתה של 33 ילדים, לחלק לשתי קבוצות, וללמוד בחוץ ובמסך לסירוגין. זה מה שעושות מדינות רבות שנאבקות על הפעלת המסגרת החינוכית והחברתית שנקראת "בית הספר", גם בימים של קורונה סוערת.

מערכת סינון אוויר ייחודית בתיכון במערב גרמניה (צילום:  DANIEL ROLAND/AFP via Getty Images)
תיכון במיינץ שבגרמניה, נובמבר 2020. בעלה של המורה פיתח מערכת איוורור ייחודית שנבחנת כעת ברחבי המדינה | צילום: DANIEL ROLAND/AFP via Getty Images

כן, יש מורכבויות, כן, יש הסכמים עם ארגוני המורים, אבל איפה נלמד ומה עם הביטוח, וכן, מה יהיה עם החומר. מורכב. אבל זה כלום ליד המורכבויות שמחכות לנו מעבר לפינה. "ההשפעות השליליות מתעוררות רק בטווח הארוך ואינן ניתנות למדידה מיידית", כתבו חוקרים מאוניברסיטות מובילות בעולם. אז בואו ננסה למדוד מיידית.

מתמכרים לחומרים ולמסכים

קיבלתי המון תגובות על מה שכתבתי כאן בשבוע שעבר. קראתי לתיכוניסטים שיודעים מה הם רוצים מהחיים שלהם להפסיק ליילל ש"אם בית הספר לא יחזור ללמד הם לא יגיעו לכלום בחיים". באינטרנט יש הכל - תבחרו לכם את הקורסים שמעניינים אתכם ותתקדמו. בענייני למידה, אין מה לחכות לבית הספר, וזה נכון גם כשבית הספר פועל.

אבל זה נכון לחלק קטן מבני הנוער. המצב שבו למעלה ממיליון תלמידים חיים נטולי מסגרת חודשים ארוכים הופכת לטרגדיה בהרבה מובנים אחרים. חלקם יודעים להעסיק את עצמם, למצוא מסגרות ופעילויות חיוביות. אבל רבים איבדו קשר עם הכיתה, עם מסגרת חברתית כלשהי, והחיים שלהם הפכו למסטיק של בדידות, דכאון וחוסר ודאות. רבים נעים בין כל מיני חומרים מסוכנים והתמכרויות. מאלכוהול וגראס - שנצרכים באופן מוגבר בתקופת הלימבו האינסופית הזה - ועד פורטנייט, פייסבוק ונטפליקס, שגם הן התמכרויות מסוכנות לכל דבר.

 

 

"אני מרגיש את העליה הדרמטית בשימוש של בני נוער באלכוהול, אבל בעיקר בגראס", אמר רן בראון, מנהל מכון מתבגרים, המייעץ לצוותי חינוך, לאתר המקום הכי חם בגיהנום. "אלו ילדים נורמטיביים, שמגבירים חמש יחידות מתמטיקה ופיזיקה, שפתאום משתמשים בגראס על בסיס יומיומי. מבחינתם הגראס הוא מפלט. הוא מספק להם מענה גם לתחושות השעמום והריקנות שהם חווים, והם לא יודעים להתמודד עם מצבי שעמום, בטח לא ברמות האלה".

המורים שמרימים ידיים

תגידו "קורונה, מה אפשר לעשות". אפשר היה לעשות הרבה. אבל הקורונה נפלה על מערכת חינוך מיושנת, קפואה ומסוידת. בטכנולוגיות, בניהול, בהסכמי העבודה. כשיש שינוי אדיר כמו הקורונה, מערכת מסוידת לא יודעת להתגמש ולהתאים את עצמה. היא נסדקת ונשברת. גמישות מחשבתית, ניהולית, חינוכית וטכנולוגית היתה יכולה למצוא להם פתרונות הרבה יותר טובים.

אז הכל תלוי עכשיו באישיות של המנהלים והמורים - יש כאלה שנלחמים על כל תלמיד ועל כל שעה, עושים הכל כדי שלתלמידים היה סיבה להיכנס לזום. כי מעניין, כי מצחיק, כי מגוון. אבל הרבה אחרים - ואני לא לגמרי מאשים אותם - מרימים ידיים. מהחומר, מהמסך, מהילדים.

"הם מרגישים שלא סופרים אותם, שהמדינה זנחה אותם" אומר בראון. "אלו ילדים במצב של טראומה". פצצת הזמן הזו מתפוצצת עלינו כבר עכשיו, אבל בואו נדמיין אותם בעוד שנתיים, חמש ועשר. זה לא קשור לחומר הנלמד. זה קשור לאנשים שהם הופכים להיות. אנשים שחוויית ההתבגרות המעצבת שלהם היא פחד קיומי ואכזבה אדירה מהמדינה.

קצת חום אנושי

לסיום, פנינה קטנה ומעודדת שלא קשורה לחינוך, אבל כן לאנושיות. בתיה והלל מחלקים מדי שבוע סירי אוכל חמים לדרי הרחוב בבירה. הסרטון המרגש שהפיקה עליהם עיריית ירושלים נצפה כבר על ידי מאות אלפי אנשים, והוא אחד מסדרה של כמה פרופילים ירושלמים מרגשים שרשמו כבר מיליוני צפיות.

אנשים באמת לא רוצים רק פייק, עצבים וקרבות מילוליים ברשת שלהם. מותר מדי פעם לבזבז זמן וויראליות על אנושיות ואופטימיות.